טיפוסים

לכבוד טורניר ווימבלדון המתרגש עלינו, שישה טיפוסים של חובבי טניס:

1. לילה. הבית חשוך, ורק האור המרצד של המסך מאיר את האדם המעורפל שיושב ובוהה בשתי דמויות שחובטות כדור ירוק אחת על השניה.

עיניו כואבות והוא מרגיש בחילה קלה לאחר שינה קצרה של שעתיים וחצי, שהסתיימה בקול תרועת השעון המעורר.

שתיים בלילה. עוד יום של חול באוסטרליה ובארצות-הברית.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, אם אתם מסוגלים לרבוץ שבועות על הספה ולעקוב אחר כל טורניר, ואם אתם משנים משמרות / מבריזים / צופים בסתר בעבודה כדי לא לפספס גמרים – כנראה שאתם המכורים.

2. קיץ תל-אביבי. אחת בצהריים. מושבי בטון מחוספסים צורבים את הישבן, זיעה ניגרת בטפטופים בלתי פוסקים מכל מיני מקומות שלא ידעתם שאפשר להזיע מהם, והשמש מטגנת כל פיסת עור חשופה, כולל תנוכי האוזניים, במשך שש שעות רצופות.

גלונים של מים נערים לתוך גופו של האדם הצלוי שקופץ עם כל ווינר של הטניסאי הישראלי ושואג משמחה לאחר כל שגיאה כפולה של היריב.

אחת-עשרה בלילה. עוד יום הסתיים בגביע דייוויס ברמת-השרון.

מוצאי-שבת. אמצע הלילה. האדם הבוהה מהסעיף הראשון, כעת עירני לגמרי, מביט במסך המחשב שמפוצל לשלושה חלקים: לוח תוצאות של אליפות ארצות-הברית הפתוחה, צ'ט של פורום טניס ושידור של מרתון נשים ביורוספורט.

דרמה אדירה מתרחשת בסיבוב השלישי במגרש המרכזי במשחק בין הטניסאית הישראלית לבין יריבתה הצ'כית, והצופים בישראל מצפים לשידור המובטח – לאחר המרתון.

בעוד כמה רצות מתעלפות, מקיאות ועושות עוד כל מיני דברים שתמיד נחמד לראות בשידור חי, הצ'ט בפורום גועש ומתמלא קללות על יורוספורט ותהיות באיזה מקום נמצאת כרגע נילי אברמסקי שלנו. במרתון.

ואז, בחמש בבוקר, עם ציוץ הציפורים, לאחר שאחרונת הרצות התמוטטה לה אל מעבר לקו הסיום, עוברים לשדר את המערכה השלישית שגורמת לכל מי שנותר ער ובהה עד אז בלוח תוצאות דיגיטלי, לדעת שהיה שווה את זה. היה שווה לראות את הניצחון, ללכת לישון עם פרץ אדרנלין ולקום לעבודה סהרוריים לאחר שעה בלבד.

אז אם הסיטואציות הללו מוכרות לכם, אם אתם מכירים חורים כמו טשקנט, זלין ורעננה ואם לעולם לא תעודדו טניסאי שמשחק מול ישראלי גם אם אתם סוגדים לו (ע"ע) – כנראה שאתם הפטריוטים.

3. טניסאית מעקמת את הקרסול באופן שגורם להגבלת הסרטון שיופץ אחר-כך לגיל מסויים מפאת תמונות קשות. בעוד היא צורחת, בוכה ומתפתלת על הקרקע, יושב לו אדם מרחוק ומנענע בראשו בחוסר אמון.

הפקפוק שלו גובר כשטניסאי אחר מתנהל בכבדות ומתאמץ לקחת נשימה עמוקה. כמה כדורים מסדרים את העניין כעבור חצי שעה, אבל עבור הספקן לא היה זה אלא ניסיון בלתי ספורטיבי להוציא מריכוז את יריבו המוביל עליו.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם ואם אתם חושבים שהכל הצגות, כנראה שאתם הבמאים.

4. אדם יושב וצופה במשחק בין הטניסאי האהוב עליו לבין שחקן שמדורג מאה מקומות מתחתיו. אין כמו שחיטה כשרה לאור יום, גם כשבמקביל מתקיימים מפגשים מעניינים בהרבה.

כל האהבה שלו לטניס מתנקזת לאליל שלו שבלעדיו חייו אינם חיים.

בכל שיחה על טניס הוא מצליח איכשהו לדחוף את שמו של האליל ומגן עליו בכל ויכוח, כאילו ציפור הנפש לא תשרוד בלי ההגנה שלו.

הוא לא הגדול בהיסטוריה? – אחח. מסומם? – איה! לא באמת פצוע? אאוץ'.

כאבי לב, דופק מהיר, תחושת חוסר אונים ודיכאון לאחר הפסד מפתיע – הכל מנת חלקם של הסוגדים.

5. ווימבלדון. אדם צופה בשידור בטלוויזיה. הוא מגלגל עיניים לעתים תכופות, אפו עקום תמידית ואצבעו מרחפת מעל מקש ה-MUTE בשלט. כל טעות של השדרן מקפיצה אותו, כל הערה סקסיסטית גורמת לו לתהות בקול "נו מה יהיה עם הצורף הזה?" וכל אזכור מלוקק של פדרר גורם לו לרפלקס הקאה.

גם בעיתון הוא אינו מוצא נחת, שכן כתבי הטניס שם קשקשו משהו רווי טעויות על הטורניר, רגע אחרי שסיימו לדווח מאימון הבכורה של מכבי נתניה.

את זמנו הפנוי מעביר בתלונות חוזרות ונישנות אודות איכות תקשורת הטניס בישראל בפני כל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכן, כנראה שאתם המבקרים.

6. ערב. מרכז הטניס ביד-אליהו. אדם לבוש נייקי מכף רגל ועד ראש עומד מאחורי קו הבסיס ומתכונן להגיש כאילו הולך לצאת לו כדור מתותח.

הוא מזיע כמו חמור וקולט בזווית העין חרק מטייל על המשטח. הציפורים שחולפות גבוה מעליו מזכירות לו את הימים בהם רק התחיל ללמוד לשחק. שלוש-ארבע חבטות, והוא צועק

"come on!" ומרגיש כמו לייטון יואיט.

קריאה לא ברורה נשמעת בכריזה, מתוכה מבינים רק את המילה "אורות". דקה לאחר מכן – בום! – כל הזרקורים במתחם כבים ושמים סוף למשחק האפי שהתנהל שם.

אז אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם, כנראה שאתם השחקנים.

ויש גם את: הנוסטלגי ומחבטי העץ שלו; המתמצא שמנהל דיונים מרתקים על גידי לוקסילון (לא, זה לא שם של בנאדם); הסטטיסטיקאי שיודע בעל-פה את כל נתוני הראש-בראש וישלוף בשניה מי זכה באוסטרליה בשנת 94' (תודה ל- avi13885); וזאת שכותבת פוסטים על טניס במקום לצפות בטניס ביום החופשי היחיד שלה השבוע :)

השבוע החלטתי לקחת הפסקה מטיפוסים (בכל זאת, זה די מעייף לטפס כל הזמן), ולהתמקד במה שגורם לכולנו לשבת מול המסך ולומר: "יו, איזה צפוי!"

קלישאות סדרתיות בסרטים ובסדרות:

1. דמויות ראשיות ניחנות בכישורי הישרדות מעוררי קנאה, הגובלים באל-מוות.

כך רואים פסיכופט עם אקדח מסתובב לו בנחת ומחסל כל אדם שעומד בדרכו אל האיש היחיד בו התכוון להתנקש מלכתחילה. ואז, כשסוף סוף עומד הרוצח מול מושא נקמתו, הוא מכוון את האקדח אל החזה של הדמות הראשית, בניגוד לשאר קרבנותיו בהם ירה בראש כמו צלף בדובדבן בלי למצמץ בכלל. והיכן פוגע הקליע, אתם שואלים? בדיוק בין הלב לריאה, כדי שיהיה סיכוי להצילו. כמה נוח.

מה יקרה אם פעם אחת הדמות הראשית באמת תמות באמצע הסדרה?

2. סצנות סיום רומנטיות מתאפיינות במרוץ נגד הזמן שמוכרע תמיד לרעת הזמן.

כך רואים בחורה עצובה מסתובבת בטרמינל עם ערימת מזוודות, ואז, רגע לפני שהיא טסה לטנזניה להאכיל יתומים, מופיע פתאום אהוב ליבה המטומטם, שקלט ברגע האחרון כמה הוא מטומטם, ורץ באטרף כל הדרך לנמל התעופה כדי להתוודות על אהבתו ולשכנע אותה להישאר.

מה יקרה אם פעם אחת יבין הבחור שהבחורה אינה בשבילו ושבאמת רצוי שהיא תעוף קיבינימט?

3. דמויות בסדרות ובסרטי אקשן הן בעלות כוחות על-טבעיים המסייעים להן להתגבר על חוקי ההיגיון.

כך רואים אדם דוהר בריצה כששובל אש או שיטפון עצום של מים מנסים להשיג אותו ללא הצלחה.

מה יקרה אם פעם אחת מישהו יישרף או יטבע, כראוי לבן-אנוש שנאבק נגד הטבע?

4. זוג נפרד בלילה גשום.

כך רואים בחורה מרוסקת ושבורת-לב משוטטת לבדה ברחוב כשדמעותיה מתערבבות עם טיפות הגשם שניתכות על לחייה. תוך שניות ספורות האיפור בעיניה נמרח וזולג על פניה בשובלים דקים של צבע שחור, והשיער שלה הופך לסמרטוט מטפטף במה שאמור להיות מחזה מעורר חמלה.

מה יקרה אם פעם אחת תיקח איתה הגברת מטריה, או לחילופין תשתמש במסקרה עמידה במים?

5. ריב קולני בין בחור ובחורה מסתיים בנשיקה סוערת.

כך רואים נפשות תאומות מתווכחות בכעס אדיר כשהתוצאה צפויה – ככל שההאשמות ההדדיות קשות יותר והצעקות רמות יותר, כך גדל הסיכוי שבשיאה של המריבה שני הצווחנים יפלו זה לזרועות זו ויתחילו ללעוס אחד לשניה את הפרצוף.

מה יקרה אם פעם אחת יסתיים הריב בהפניית גב ובטריקת דלת נזעמת?

6. פצצה מתקתקת מנוטרלת על השניה האחרונה.

כך רואים סוכן CIA עומל על סבך של חוטים צבעוניים המשתלשלים משעון עצר מתקתק, והביטחון באיזה חוט לבחור כדי לחתוך מגיע אליו שניה לפני שהוא הופך לערימה של איברים קצוצים.

מה יקרה אם פעם אחת תנוטרל הפצצה כשהספירה לאחור תיעצר על 20 שניות, או לחילופין שהניסיון ייכשל?

7. סרטים בהם עתיד האנושות נמצא בסכנה, מתאפיינים בסצנת סיום דרמטית בה המלחמה מסתיימת, העולם ניצל והרעים באים על עונשם.

כך רואים איזה חנון שקיבל כוחות על או חבורת לוחמים מסוקסת – הלוא הם "הטובים" – מחסלים לאחר קרב ממושך את היצורים המבחילים שהעזו לנסות ולהשמיד את העולם.

מה יקרה אם פעם אחת באמת יתרחש חורבן והרעים ישרדו כדי לסיים את הסרט בצחקוק מרושע מהדהד?

8. דמות מציירת לעולם לא מצולמת מציירת.

כך רואים שחקן עומד עם עיפרון רישום או צבע מול בלוק נייר לבן ומצייר קו. ואז לפתע עוברים לצלם את הדוגמנית, או את ה"אומן" שעושות תנועות של ציור עם המכחול, ולבסוף את העבודה הגמורה כאשר לא שוכחים את הליטושים האחרונים של פיקאסו. ממש כישרון מהלך על שתיים.

מה יקרה אם פעם אחת ילהקו שחקן שיודע לצייר?

זהו להפעם, שבוע טוב!

אפתח בהתנצלות כנה על הכותרת היבשה. לא היה בכוחי (רוצה לומר, נגעלתי) לבחור במשהו כמו "הילד של כולנו בן שנה", או "יום העצמאות של גלעד", או "איפה הייתם ביום שגלעד חזר?" – את הכבוד הזה אני משאירה לעורכי העיתונים. אני, תפקידי לעצבן.

נראה כאילו רק אתמול...

צחקתי על טיפשותם של המחבלים שמשום מה בטוחים שהעובדה שיהודי אחד חי שווה ל-1027 רוצחים משלהם מהווה איזשהו ניצחון לזכותם.

שנה עברה, ואני עדיין מאושרת וגאה שאני יהודיה.

בהיתי שעות במסך הטלוויזיה כדי לא לפספס את הרגע בו יובל גלעד אל החופש.

הזדעזעתי למראה החולצה המעומלנת ש – כלומר, למראה עורו החיוור וכחישות גופו מעוררי החמלה.

בכיתי.

קיללתי לאבדון את ה"עיתונאית" המצרית שניצלה את סבילותו של גלעד וגררה אותו לראיון הזוי בנוכחות חמאסניקית מאיימת. כלבה.

הקשבתי למומחים לשפת גוף שאמרו שגלעד נראה לחוץ ונרגש. מזל שהם קיימים, כי אני בטיפשותי הבחנתי שהוא רגוע, אדיש ושופע ביטחון ותיכף יציג את להקת הבית.

נסחפתי עם הרגשנות המוגזמת והמחליאה מעט שליוותה את יום השחרור ואמרתי גם אני:

"יו, איזה ילד חמוד, תיכף הוא יפגוש את אימא שלו, אני מתההה."

הצטמררתי לראות אותו במדי צה"ל.

תהיתי מה עלה בגורלה של החולצה ההיא.

הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על החולצה העזתית ולחזור לרגשנות המחליאה.

שאלתי את עצמי: "לעזאזל, יש כולה שלושה ימי חול המועד, ואני מבזבזת שליש מהם על שידור מחזורי של אותם תמונות ודיווחים אודות בחור לבן, שלדי ונבוך עד כאב?"

השתכנעתי ללכת לפארק הלאומי לעשות על האש, לא לפני שביקשתי לקבל עדכונים מבסיס האם בבית לגבי מועד הגעתו של גלעד למצפה הילה כאילו מדובר בנחיתתו הראשונה של בן אנוש על המאדים.

גלעד נכנס לביתו כמו כל חייל שיוצא שבת, ועמישראל התפנה לעסוק בשאלה הרת הגורל:

מה הוא יאכל בארוחת הערב? (ומאוחר יותר אף קיבל תשובה – ספגטי ושניצל! באמת חשוב מאוד.)

ועכשיו, שנה אחרי, כאשר ההתרגשות שככה והציניות חזרה למקומה הטבעי, אפשר להרהר בשאלות החשובות באמת:

כמה נקודות הנוסע המתמיד הצליח גלעד לצבור מאז? 

האם אי פעם נזכה לראות את סיומו של הפסטיבל התקשורתי סביבו? 

מתי הוא ישתחרר מעולו של אריק הניג שלוקח אותו למסעי תענוגות מתוקשרים תמורת כמה תמונות בלעדיות שלו חוגג בקאמפ-נואו? 

ומתי לעזאזל הוא ינטוש את הטור המגוחך שלו בידיעות אחרונות ויפנה אליי כדי שאכתוב את הספר שלו?