טיפוסים

* הדרך היחידה לטייל בחול המועד היא לצאת מוקדם בבוקר. גם ב-10:30 החניה של ראש הנקרה כבר כמעט מלאה, אך לאחר שעתיים התור לרכבל משתרך לכל אורך הטיילת; כמה עשרות מטרים של נחיל אנשים וילדים מנדנדים שעומדים בחום בשביל חוויה שאין לי דרך אחרת להגדיר מאשר "20 שניות בקופסת סרדינים", שבסופה כולם נפלטים למנהרת הרכבת הישנה המובילה לנקרות. מה שנקרא, כאן התחנה ראש הנקרה.

* בחוץ הכל אפור ולח, וכמעט לא ניתן להבדיל בין צבע השמים לים, אבל בתוך הנקרות קריר והמים טורקיז ואת צופה בגלים בשקט ובשלווה - "יעקב!!! תסתכל לפה רגע!! נהוראי, לא רואים אותך, תתקרב!"
ואז עוברים ב"גשר המזל" - אשכרה מקום פתוח שמתנחלות מעליו יונים שמחרבנות כל היום, ויש לך תור למעבר כי כל משפחה עוצרת שם לסלפי.
יעקב, הים אפור, מה אתה מצלם לעזאזל? נהוראי כבר מזמן חטף לשלשת על המוהוק המחומצן שלו. שיהיה במזל.

* חוזרים לת"א והולכים לתחנה המרכזית החדשה לאכול אצל פיני בשווארמה, שלגמרי שווה את המעבר בשלוש קומות של סודנים עד אליו.
אני לוקחת בצלחת, אבל הרבה בוחרים באופציית ה"לאפה" שנראית דומה יותר לנייר שפיני מניח על המגש מתחתיה. לא אתפלא אם יוצא לו להתבלבל ביניהם לפעמים, ואני בספק אם מישהו שם לב להבדל בטעם.

* למחרת נוסעים לחורבת מדרס. שם ממש מעליב למקום שגם ככה נמצא באיזור שמכונה בשלל שמות לא אטרקטיביים כגון שפלת יהודה, פלשת ופארק עדולם. ואז את מגיעה ומגלה שבשלט כתוב "ח'ירבת מדרס", לא סתם חורבה, ח'ירבה! עם גרש בח'!

* הנוף יפהפה ואנחנו מלמדות את הקטנה לחפש את הסימונים הכחולים על הסלעים כדי לשכנע אותה להמשיך ללכת ברגל, במקום לרכוב על אמא במנשא ולגרום לה לקלל את היום שבו היא נולדה. כלומר לא היא, היא. לא משנה.

* בערך באמצע המסלול נמצאת פירמידת אבנים שאף אחד לא יודע למה שימשה פעם את תושבי מדרס. אני יכולה לספר למה היא משמשת היום - היא נמצאת שם כדי שנתנאל בן השנה וחצי ינסה לטפס עליה אחרי שאחותו לקחה אותו מהסבתא שקוראת להם מלמטה במבטא לא ברור "תיזהרי, תורידי את נתנייאל משם! נתנייייאל! - רגע סבתא, אבא עושה סלפי בפסגה, בוא נתנאל! נתנאל תסתכל לאבא!!!"

* לקראת הסוף נכנסים למערה הגדולה ביותר הנקראת "מערת הקולומבריום" או "מערת התפוצ'יפס". מקום אידיאלי להפסקת אוכל, למרות שכל מקום בכל זמן בכל טיול הוא אידיאלי להפסקת אוכל כי את כל הזמן רעבה וקמת ב-6 בבוקר ובא לך בשר ב-11 בבוקר ואיפה יש פה מקדונלד'ס כשר? בית שמש. עיר ללא הפסקה.

– בוא איתי להיות שהיד!

שיעור זה, המובא כעת לדפוס לרווחת מנוטרלי העתיד שלנו,

הוכן ע"י מוחמד קאצב, מורה בבית הספר "צבוטותו ודקורותו".

אתה נועז, אתה גבר, אתה מתנפל מאחור על אנשים מופתעים – היי מוחמד ג'יבריש, מספיק עם הפטפוטים שם או שאני אוציא אותך!

לענייננו.

כזכור לכם, לפני שבועיים חילקתי אתכם לקבוצות וביקשתי דיווח כתוב על פעילותכם בשטח.

אני מוכרח לציין שלא ציפיתי לתושיה מיוחדת מקבוצת גולה בומבילה, וכשנגמרה להם התחמושת חששתי שהמצב אבוד, אבל כל הכבוד למוחמד דרז'ה שהציע ליידות סוכריות שקדים. אין ספק שהמהלך הוכיח את עצמו, ואני מצפה לפשיטות נוספות על חתונות באיזור. יתכן ובקרוב תשודרגו ליחידת אבן, בלוק ולבנים.

נהניתי לקרוא גם את דיווחי התנועה של קבוצת בּקקים שהצליחו להגשים את הסיוט הגדול ביותר של הנהגים הציונים – בקקים מתמשכים בגוש דן. מוחמד סעיאזבל תזמן שעתיים של העמדת פנים בדירה בגבעתיים. וכמו שלמדנו בשנה שעברה עם אזעקות השווא ב-3 בלילה, אין דבר מעצבן יותר מחרדה סתמית ומרדפי שווא שסותמים את הכבישים.

היי אחמד, אתה לא אמור להיות מת? לא? אז עוד מילה אחת ואתה תפגוש את בן דוד שלך!

העבודה שהגישה קבוצת אמת או חובה גרמה לי לרגשות מעורבים. מצד אחד, ישר כוח על מגוון הצתות מפוארות ובראשן פיצוץ האוטובוסים בתוך קניון בתל אבּיבּ. מצד שני, כולנו נעמוד דקת דומיה לזכר מוחמד בקתבי שנפגע מאש כוחותינו. כלומר, אש כוחותיו. תרתי משמע. שה שה, ילדים, לא יפה לצחוק. הוא תלמיד אינטגרציה. נא לכבד.

הקבוצה האחרונה שנותרה היא לה-שברייה. אין ספק שהיתה לכם עבודה רבה בשבועיים האחרונים, וכשאני אומר "לכם" אני מתכוון לשריד האחרון שנותר כאן – מוחמד אל-דקר. אל תדאג, זה עוד יבוא, אולי היום זה היום שלך. כולנו נחזיק אצבעות שבקרוב תזכה לאכול ממטעמי בית החולים הדסה, ומיד עם השחרור תקפוץ לבקר בסוכת האבלים שלך.

לסיום, לאחרונה אנו עדים לתופעה חדשה המכונה בידי הציונים "נטרול". מדובר בקופים (חוץ מאחד שהוא צב) חמושים בכלי נשק מוזרים שיכולים לזנק עליך מכל מקום ולהפריע לך בביצוע מאכלת הקודש.

אי לכך ובהתאם לזאת, נפתחה סדנת הגנה עצמית, בה תלמדו כיצד להתגונן מפני מנטרלים כגון: מג'נון עם נונצ'קו, ערס עם מקל סלפי, זקן עם מטריה מחודדת וחרדית עם מערוך. בנוסף תידרשו להשתתף בקורס מיוחד בנושא "מה לעשות כשעפולאי שמן מתיישב עליך?"

זהו זה להיום, אללה הוא עכבר.

אנחנו המחבלים של סתיו שנת אלפיים וחמש-עשרה

המחבלים של 2012

המחבלים של 2014

קוראים לי בשכונה כלבת המשחקים

כל מי שבא אלי אני הופכת לשרצים

רצה כבר שמועה בשדרות של תל אביב

שבלקוחות אני נוקמת כתחביב!

1. מישהי משלמת בשטר של 200 על מוצר שעולה 9.90, ופוטרת את בקשתך לכסף קטן במשפט: הממ, אני מעדיפה לפרוט.

מתחביביי: לפרוט את השטר שלה לשתי מאיות במשך 3 דקות – שכחתי לרגע את הקוד לכספת, מה לעשות? – ואז לפתוח את הקופה ולארגן לה את 90 השקלים הכי מחרידים שהיא ציפתה להם, עם המון מטבעות כבדים של 5 וכמה חצאי שקלים. האמת שיש די הרבה שטרות של 20, אבל אני מעדיפה לפרוט. הממ.

2. הורה יושב על הרצפה ומשחק בטלפון, בזמן שילדיו מתרוצצים ומחריבים את החנות.

מתחביביי: לעמוד לידו ולהגיד בקול רם לאחד העובדים: היית פה לפני יומיים כשהקיא פה ילד ארוחת צהריים שלמה ובדיוק נגמר לנו חומר הניקוי?

3. נכון כשאתם לוקחים מוצר מהמדף, אף פעם לא תקחו את הראשון אלא את השני, ואם זה מוצר שעובד על סוללות וכל מהותו היא רעש בלתי נסבל – אתם תדחפו יד ותשלפו את האחרון בשורה שלא ניסו אותו?

מתחביביי: לרוקן את המדף כשמגיעה סחורה חדשה ולארגן את השורה החל מהחזית באופן הבא: חדש, ישן, ישן, חדש, חדש, ישן.

4. לקוחה מתנחלת בחנות ומתלוננת על הקור (להיט חדש לחתונות אשכנזיות?). היא מבקשת להנמיך את המזגן.

מתחביביי: להגיד אין בעיה! וללחוץ על הכפתור שמשמיע ביפ ומוריד עוד מעלה.

5. מישהו מכדרר על העצבים במשך חצי שעה, ואז מחליט לקנות את הכדור ומתלונן שחסר בו אוויר.

מתחביביי: להגיד תביא, אני אוסיף לו קצת אוויר, לקחת את הכדור, להיכנס למחסן, לעמוד ליד הקומפרסור, להרהר בשאלות קיומיות והאם מותר להרביץ ללקוחות שמצדיקים זאת, ואז לצאת עם הכדור, להושיט אותו למכדרר ולצפות בו נותן לו מעיכה ואומר או, תודה, עכשיו אפשר לשחק!