טיפוסים

* הדרך היחידה לטייל בחול המועד היא לצאת מוקדם בבוקר. גם ב-10:30 החניה של ראש הנקרה כבר כמעט מלאה, אך לאחר שעתיים התור לרכבל משתרך לכל אורך הטיילת; כמה עשרות מטרים של נחיל אנשים וילדים מנדנדים שעומדים בחום בשביל חוויה שאין לי דרך אחרת להגדיר מאשר "20 שניות בקופסת סרדינים", שבסופה כולם נפלטים למנהרת הרכבת הישנה המובילה לנקרות. מה שנקרא, כאן התחנה ראש הנקרה.

* בחוץ הכל אפור ולח, וכמעט לא ניתן להבדיל בין צבע השמים לים, אבל בתוך הנקרות קריר והמים טורקיז ואת צופה בגלים בשקט ובשלווה - "יעקב!!! תסתכל לפה רגע!! נהוראי, לא רואים אותך, תתקרב!"
ואז עוברים ב"גשר המזל" - אשכרה מקום פתוח שמתנחלות מעליו יונים שמחרבנות כל היום, ויש לך תור למעבר כי כל משפחה עוצרת שם לסלפי.
יעקב, הים אפור, מה אתה מצלם לעזאזל? נהוראי כבר מזמן חטף לשלשת על המוהוק המחומצן שלו. שיהיה במזל.

* חוזרים לת"א והולכים לתחנה המרכזית החדשה לאכול אצל פיני בשווארמה, שלגמרי שווה את המעבר בשלוש קומות של סודנים עד אליו.
אני לוקחת בצלחת, אבל הרבה בוחרים באופציית ה"לאפה" שנראית דומה יותר לנייר שפיני מניח על המגש מתחתיה. לא אתפלא אם יוצא לו להתבלבל ביניהם לפעמים, ואני בספק אם מישהו שם לב להבדל בטעם.

* למחרת נוסעים לחורבת מדרס. שם ממש מעליב למקום שגם ככה נמצא באיזור שמכונה בשלל שמות לא אטרקטיביים כגון שפלת יהודה, פלשת ופארק עדולם. ואז את מגיעה ומגלה שבשלט כתוב "ח'ירבת מדרס", לא סתם חורבה, ח'ירבה! עם גרש בח'!

* הנוף יפהפה ואנחנו מלמדות את הקטנה לחפש את הסימונים הכחולים על הסלעים כדי לשכנע אותה להמשיך ללכת ברגל, במקום לרכוב על אמא במנשא ולגרום לה לקלל את היום שבו היא נולדה. כלומר לא היא, היא. לא משנה.

* בערך באמצע המסלול נמצאת פירמידת אבנים שאף אחד לא יודע למה שימשה פעם את תושבי מדרס. אני יכולה לספר למה היא משמשת היום - היא נמצאת שם כדי שנתנאל בן השנה וחצי ינסה לטפס עליה אחרי שאחותו לקחה אותו מהסבתא שקוראת להם מלמטה במבטא לא ברור "תיזהרי, תורידי את נתנייאל משם! נתנייייאל! - רגע סבתא, אבא עושה סלפי בפסגה, בוא נתנאל! נתנאל תסתכל לאבא!!!"

* לקראת הסוף נכנסים למערה הגדולה ביותר הנקראת "מערת הקולומבריום" או "מערת התפוצ'יפס". מקום אידיאלי להפסקת אוכל, למרות שכל מקום בכל זמן בכל טיול הוא אידיאלי להפסקת אוכל כי את כל הזמן רעבה וקמת ב-6 בבוקר ובא לך בשר ב-11 בבוקר ואיפה יש פה מקדונלד'ס כשר? בית שמש. עיר ללא הפסקה.

לא כתבתי יותר מחודש. בזמן האחרון, בכל פעם שהרמתי עט כדי להעלות על הכתב את מה שהתרחש לי במוח, אוצר המשפטים שלי הסתכם ב"סביבון סוב סוב סוב / ילדים תעופו החוצה / חנוכה הוא חג טוב / בא לי למות / חנוכה הוא חג טוב / יש גם סביבונים שלא מרעישים / סביבון סוב סוב סוב."

בקיצור...

הימים ימי שרב מעיקים, ולפי כמות המתנות שאנשים קונים אפשר לחשוב בטעות שכולם התנצרו ותיכף ייכנס שמן מזוקן במעיל אדום וישליך לשק שחור את כל הצעצועים.

ברקע מהדהדת תמידית מנגינת סביבון אחד (או שניים. או חמישה) שמזמר בקול מכני.

ויש גם דוכן של החנות שממוקם שתי קומות מתחתינו ושמלבד היותו בית קברות לעובדים מרקיבים, אופף אותו ריח בצק מטוגן שמגיע מדוכן הסופגניות הסמוך.

ועדיין לא חנוכה.

כפולת יום ראשון מתחילה על הרגליים ומסתיימת על שרפרף המתכת ללא רצון או יכולת לקום. בתשע בערב מגיעה מישהי ומבקשת לנפח 13 בלונים. ממש לא איך שקיוויתי להעביר את השעה האחרונה.

עוד אני מנפחת, מגיע מישהו עם עשרה בלונים נוספים.

אלוהים.

הנמק באצבעות שלי מתרחב. החתך באצבע השמאלית נפתח מחדש. הראשונה מגיעה לבדוק לאיזה בלון הגעתי ומציינת שהיא ממהרת – הערה נפוצה בקרב אוכלוסיית רוכשי הבלונים בסיטונאות. השני הולך לעשות סיבוב.

אני מסיימת עם ה-13 ועושה חשבון לאחת שחיכתה כל הזמן הזה. עובד נוסף, א', מסדר את הבלונים, ובינתיים חוזרת החצופה ונובחת עליו, "נו מה אתה עומד כמו לולב? תביא כבר את הבלונים, אני אקשור אותם!"

הוא בכלל לא ידע שהם שלה. האצבעות שלי עדיין אדומות ונפוחות ואני לא מתאפקת ועונה לה, "רבע שעה אני מנפחת לך ואפילו תודה את לא אומרת?" היא מתעלמת בהפגנתיות ועוברת לצעוק על נ', העובדת שלידי שהתחממה עליה גם.

בעשר בלילה, אחרי שהכל נרגע, אני ממלמלת "טוב לא נשטוף היום, בואו נלך הביתה כבר" וסוגרת משמרת של 13 שעות. בתחנת האוטובוס מישהו בודק לחברה שלו את השקדים. עולה לי כל האוכל שטחנתי במשך היום.

ועדיין לא חנוכה.

כפולת יום שני מתחילה ב-11 בבוקר ועוברת באופן די דומה לאתמול – עד השעה שמונה בערב, אז מגיעים כל הלקוחות שאמרו לעצמם, "אני אבוא בערב, אחרי העומס של הצהריים." בפועל הם מגיעים כעדר בטווח מצומצם של 20 דקות, בעיצומו של תהליך ההפסקות המדוקדק שלנו, כך שבחנות אני נותרת לבד בקופה ועם א' שעוזר לזוג מבוגרים כבר שעה. ויש לי כאב בטן שמציק כבר 3 שעות, כנראה מהפיצה שאכלתי מהחתוליה בקניון. לא אחזור על זה שוב. ממחר רק אוכל של אימא.

ואז מתחילה ההסתערות על הקופה. הזוג המבוגר בוחר 7 מתנות – יש להם הרבה נכדים והם גם טורחים לספר לי עליהם – ומאחוריהם מתחיל להתאסף תור ארוך של אותם אלה שהשלו את עצמם שבערב ילך מהר.

אני מופתעת לטובה מהסבלנות שלהם ומהעובדה שאף אחד לא צועק לעברי, "רק את עושה חשבון?!"

החשבון ארוך ואני שמה לב שהזוג המבוגר בחר המון מתנות עם פרופורציות לא הגיוניות. גם בראש אני עושה חשבון – כל מתנה = דקה עטיפה בממוצע, ואני יודעת שכל עיכוב נוסף והעומדים בתור עלולים לרגום אותי בסופגניות. ואני כבר אכלתי אחת באותו יום.

אני צועקת ל-א' אם הוא יודע לעטוף. הוא עונה "לא" אבל אני קוראת לו לבוא לעזור בכל מקרה. הוא עוטף את שתי המתנות הקטנות – אחת בשקית והשניה תוך כדי שאני מדריכה אותו כמה נייר לחתוך. אין לו מושג איך לעטוף ואני פשוט אומרת, "יאללה תעטוף. איך שנראה לך." הסבתא מהזוג המבוגר אומרת לי, "גברים, את יודעת. הכל צריך להסביר להם." אני פולטת צחקוק מאולץ.

תוך רבע שעה אני מסיימת עם כל התור. אני די בטוחה ששברתי שיא של מספר עטיפות לדקה, אם מוציאים מהשכלול את מירוץ המתנות של ימי שישי.

אני יוצאת להפסקה המיוחלת ואוכלת סנדוויץ' חביתה שהכנתי אי שם בבוקר ושנשמר כל היום במקרר שורץ הג'וקים שלנו. העובדה ש"הפשרתי" אותו שעה לפני כן לא משפרת בהרבה את טעמו שמזכיר אוכל של מטוסים.

אני מסיימת את היום עם בחילה ועייפות מצטברת. למרבה המזל אף אחד לא ממזמז בחורות בתחנת האוטובוס.

ועדיין לא חנוכה.

כפולת יום שלישי מביאה עימה הקלה – רק עשר שעות עבודה רצופות. ממש פיקניק.

אנשים מתחילים להיות לחוצים יותר בקטע של המתנות, והם צובאים על החנות כאילו ארגון טרור של ילדים מפונקים מאיים לפתוח באינתיפאדה בכל רגע.

ועדיין לא חנוכה.

כפולת יום רביעי מבשרת את בוא החג. אני נמלטת מהחנות בארבע אחה"צ, נוסעת הבייתה כדי להדליק נר ראשון ומשתרעת על הספה בסלון עד שמגיעה השעה לשוב בחזרה לגיהנום.

בשש אני מגיעה לארבע שעות נוספות במהלכן נכנסות שלוש חבורות שונות של בנים שבאו לעשות בלאגן בחנות. אין ספק, דור העתיד של גבעתיים נראה נפלא.

הגרון שלי כואב. אולי בגלל שצרחתי עליהם.

עכשיו כבר חנוכה.

אחרי שלושה ימי מנוחה אני מגיעה ביום ראשון למשמרת כפולה נוספת, אותה אני מתחילה בדוכן השומם שלנו ומשמשת בעיקר כמודיעין קניון: "סליחה, איפה הקולנוע פה? / סליחה, את יודעת אולי איך הולך פה הקטע של החניה? / איפה השירותים הכי קרובים? / תגידי, הקולנוע בצד הזה? / איפה קרביץ? / איפה קפה אילנ'ס? / אם אני בטווח של שעתיים חינם חניה, צריך להעביר את הכרטיס במכונה בכל מקרה?" אני שורדת שעתיים עד שמנהל הסניף ממהר לעברי ואומר לי לעלות לחנות כי יש עומס. אני רצה משם לפני שיתחרט.

בחנות אין בלטה פנויה. מיליון אנשים וילדים וקופה אחת מקרטעת.

סביבון סוב סוב סוב...

אחרי שעה וחצי הקופה שובקת סופית. איכשהו מסתדרים עם קופה אחת ושתי עוטפות. אימא אחת פונה לבן שלה, "חמודי, אתה רוצה שנעטוף לך את המתנה?" נעטוף. כאילו היא תתרום משהו למלאכה חסרת התכלית הזאת.

עדיין חנוכה.

הימים הבאים כוללים משמרות נורמליות. מבחינת השעות, לא הלקוחות. אני מאלתרת חנוכיה עם נרות עגולים ומגש של מסעדת מזון מהיר, ואנחנו מדליקים נר שביעי בחנות. שביעי! הסוף מתקרב!

ביום האחרון של החופש יורד קצת גשם אז כמובן שלכולם מתחשק גלידה. שני ילדים נכנסים עם גביעים מטפטפים ואני מעירה להם, "חמודים, תסיימו את הגלידה בחוץ בבקשה." שלוש דקות אחר כך אני צועקת את אותו הדבר רק בלי ה"חמודים" וה"בבקשה".

לא עוברת חצי שעה ואני מגלה כתמי גלידה לבנים על הרצפה ליד הפליימוביל. אני מנקה תוך כדי מלמול "יום אחרון. יום אחרון. יום אחרון."

עוד הרצפה מתייבשת, וצצה שם ילדה עם שפם וניל. בתור פינאלה למכסת הנזקים שלה היא תוקעת את הראש בתוך המדף של הוובקינז.

השעה ארבע מגיעה. השמש מתחילה לשקוע. הסביבונים גוועים לאיטם. הסופגניות מתמקמות בירכיים.

דממה.

בקיצור, אני נוסעת הביתה.

חול המועד תמיד גורם לישראלים להוציא את האף מהמשרד, להרים את העיניים מהאייפון ולצאת לטייל. הנהירה ההמונית הזאת למסלולי הטיול גורמת למספר תופעות שכיחות ביותר שקשה לפספס.

כשחונים בחניון =שקרכלשהו= – אם בחרתם לטייל במסלול שאינו בתשלום, יש סיכוי גדול שכשתגיעו לנקודת המוצא תגלו חניון שומם נטול ספסלים ומבנה שירותים.

רחבת העפר הזו מתאפיינת במוטיבים מופשטים (מילולית) כאשר כל קבוצת מטיילים מקובצת סביב הרכב שלה כשהבגז' פתוח ומשמש כארון בגדים.

כאן מתארגנים – על כל המשתמע מכך – שזה אומר ארוחת בוקר, החלפת בגדים, נעליים, סידור השיער ופרידה נרגשת מהרכב. כאן גם אתם מתוודעים לאנשים איתם תתחילו את המסלול ותפגשו מדי פעם במהלכו ולא תימנעו מהמחשבה על התחרות הסמויה שהתפתחה ביניכם ובעצירה הבאה אתם עוקפים אותם!

חמש שעות לאחר מכן, כשאתם עושים את דרככם במעלה השביל (ע"ע) עייפים ומקללים את כל העולם, לפתע אתם רואים את הסוף והרכב שלכם ממתין לכם בקצה השביל מוקף בהילה זוהרת של מנוחה ומזגן. רחבת העפר עדה לרגע האיחוד המרגש ביניכם לבין המושבים המרופדים, ואתם נוטשים אותה בדהרה כדי למצוא תחנת דלק מסריחה כדי להשתין בה ולקנות ארטיק במחיר מופקע.

כשיש פיפי באמצע המסלול – מצד אחד זה טוב כי כנראה שתית מספיק ואת לא נמצאת על סף התייבשות.

מצד שני, לא ברור איך בכלל יש לך פיפי, כי את מטפטפת כמו חמור כבר שעתיים והיית מצפה שכמויות הנוזלים שהכנסת לגוף יסתנכרנו עם הזיעה שיוצאת ממנו.

אז לא נותרת לך ברירה, ותוך כדי הליכה את סורקת את השטח בחיפוש אחר מקום נסתר מעל השביל עם כמה שיותר עצים. גזע עבה מוקף בסבך צפוף של ענפים ועלים, שבדרך אליו צריך לטפס ולדלג בין אבנים, נבחר כשירותים הארעיים. עכשיו את מחדדת אוזניים כדי לוודא שאף מטייל סורר אינו מתקרב, מאבטחת את האזור ע"י החבר'ה שנמצאים איתך ("אם מישהו מתקרב, תצעקו!") ויוצאת לדרך.

ניירות טישו שמפוזרים על האדמה מסגירים את העובדה שאת לא הראשונה שהגעת לכאן למטרה הזאת. לפחות קבלי צל"ש על גילוי נקודת השירותים האולטימטיבית.

בזמן שאת מתרוקנת, עוברת לך בראש מחשבה בנוסח "חבל שאני לא בן" כי הכריעה הזאת קורעת לך את הברכיים. ואם את כבר אחרי 4 שעות במסלול, בכלל בא לך למות מרוב כאבים.

מלאת הקלה את חוזרת אל השביל ומספרת חוויות. בכל זאת, אם כבר בחורה אז עד הסוף.

כשפוגשים בדרך טיול שנתי – זה יכול לתפוס אתכם בכל מסלול בארץ. זה מגיע עם מדריך נלהב וכמויות רעש שלא מהעולם הזה. אם חשבתם שדווקא נחמד לטייל יחד עם עוד כמה אוהבי לכת כמותכם, המחשבה הזאת מתעופפת לה מהר מאוד כשנתקלים בארבעים בחורים של הגדנ"ע אשר יושבים בצל העצים ומשגעים את המדריכה שלהם שחדה להם חידות. ואתם יודעים שאם לא תגבירו קצב, כל החבר'ה האלה יארחו לכם חברה בנקודת השיא במסלול – בריכות השכשוך.

כשמטיילים בנחל איתן – בכל מסלול שכולל חציית נחל, תהיה אחת שתתעקש שלא להירטב למרות שהיא יודעת היטב שלא תהיה לה ברירה בהמשך והיא רק דוחה את הקץ.

אז כשמגיעים לגדת הנחל וכולם מדשדשים במים הרדודים וחוצים תוך שתי שניות, היא בוחרת המסלול הכי קשה על האבנים הגדולות והבולטות שרמת היציבות שלהן שואפת לאפס.

כולם ממתינים עד שהגברת תעשה את דרכה הרעועה אל הצד השני, וכשנותר לה צעד אחרון היא כמובן נופלת למים בחינניות מוטלת בספק. עכשיו תחליפי לסנדלים ותלכי כמו בנאדם.

כשאין תמונות בעליה – כל מסלול טיול בוואדי או בנחל שאינו מסתיים בירידה לים, נגמר בעליה רצחנית להר המשקיף ממעל. בדרך כלל מדובר בדרך משעממת, חד-גונית וארוכה שפשוט נמצאת שם כדי לגרום לכם לקלל.

אז אחרי שהלכת כבר מספר קילומטרים לא מבוטל ולפנייך העליה המסיימת של הטיול, אין לך כוח להתעסק עם המצלמה, את אדישה לנוף והמבט שלך תקוע באדמה התלולה עליה את פוסעת בצעדים מזדחלים.

כשנעצרים למנוחה את עושה שני דברים: שותה מים ומקטרת. להצטלם? עכשיו? כשכל הפרצוף אדום, השיער מלא שוונצים ואת מחרחרת כמו תאו זקן? יש גבול, באמת. מתי מגיעים?