טיפוסים

שישה טיפוסים שלא יזיק להם לנגוס מהצד המכווץ של הפטריה, להצטרף לקן נמלים שוקק חיים ולסחוב עלים כל היום למרות הסכנה שרגל אדם תמחץ אותך למוות בכל שניה:

1. החגיגיים

העצלנים מסוג זה כל כך נהנים מרוח החג, עד שהם מותחים אותו לאורך שבועות.

הם אלה שבמוצאי כיפור בונים סוכה על הדשא בחצר האחורית ומפרקים אותה בחזרה לאחר חודש, כשחצי מהסכך הרוס והדפנות נשטפו בגשם הראשון. המהדרין מדליקים בסוכה נר ראשון של חנוכה.

ניתן לזהותם גם לפי דגל ישראל המתנוסס מחלונם החל מיום העצמאות ועד דלא ידע.

2. הישנונים

העצלנים מסוג זה מחזיקים בדיעה כי דבר אינו מהווה סיבה מספקת לקום מהמיטה.

בשבת בבוקר הם בדרך כלל מצויים במצב קטטוני, וגם כשהם פוקחים עיניים לבסוף, הם ירבצו במיטה כמה שעות נוספות עד שלא יוכלו לסבול יותר את הטעם בפה.

בלילות רגילים הם מסוגלים לשכב ערים דקות ארוכות עם שלפוחית מציקה ולהתעצל לקום לשירותים. בזמן שהם לא נרדמים עוברת להם בראש המחשבה שהם יכלו כבר להשתין ולחזור לישון. בסוף הם קמים בעצבים אחרי חצי שעה, כי מקריאתו של הטבע קשה להתעלם.

3. מגעילי הכלים

העצלנים מסוג זה דבקים במסורת היהודית, וגם כשפסח לא נראה באופק הם מבצעים את תהליך הגעלת הכלים.

התהליך כולל שני שלבים בלבד: אכילה והשריית הכלים המשומשים בכיור עד שהם מגעילים.

ככל שעוברים הימים, מצבור הכלים גדל, הכיור עולה על גדותיו והמגעיל מוצא דרכים דוחות יותר ויותר לאלתור כפית לקפה. רק כשמגיע הרגע בו הברז נושק לצלחת עם חומוס, המגעיל מבין שהגיעו מים עד נפש (או עד הסיר של החמין) וטובל את ידיו בבריכת הסחי כדי להתחיל מחדש את מחזור החיים של הכלים.

4. הרקדנים האירים

העצלנים מסוג זה חוזרים הבייתה מותשים אחרי יום ארוך, נזרקים על הספה בסלון, ואין מצב שמשהו יזיז אותם מהתנוחה הזאת.

לקום? להתכופף? למתוח את היד לכיוון השולחן? למה להתאמץ אם אפשר להזיז ולהרים דברים עם הרגל!

5. העורמים

העצלנים מסוג זה מתאפיינים בגישה שונה לסדר, שעיקרה הוא ריכוז הבלאגן בערימות.

כך ניתן למצוא בחדרם כיסא תמים ועליו מגדל מתנדנד של בגדים שעבר מזמן את מפלס המשענת. הערימה הזאת מבלה את זמנה בנדודים אל המיטה במשך היום, ובחזרה אל הכיסא במשך הלילה.

ערימה נוספת שמככבת בביתם של העורמים נמצאת על השולחן בסלון, שם התפזרו עיתונים, ספרים, צלחות, מאפרה, טלפונים ושלטים. עד שהגיע העורם שהעדיף לסדר אותם בפירמידה בפינת השולחן מאשר להחזיר כל דבר למקום.

6. האורזים

העצלנים מסוג זה אוהבים לארוז בגדים לנופש. כמה טוב היה מבחינתם לולא מלאכת האריזה הייתה מגיעה בעסקת חבילה יחד עם הפריקה.

כך לאחר כל חופשה מצטרפת לבית שותפה חדשה – המזוודה המלאה שקיות כביסה מבאישות שממתינה לשווא לאיוורור המיוחל.

היא ניצבת בחדר במשך ימים ואולי שבועות לאחר החזרה הבייתה, כולה גדולה ובולטת כמו עדות ניצחת לעצלנותו של בעליה. הוא רואה אותה, ומדחיק. הוא נתקל בה לעתים קרובות למרות שהצמיד אותה לקיר כדי שלא תעמוד בדרכו. הוא הולך לישון כשצלליתה מאיימת לבלוע אותו וחולם שהיא פרקה את עצמה.

רק כשאוזלים בגדיו, וריח מדאיג מתפשט בחדר, האורז מתפנה לטפל בפיל הלבן לפני שיהפוך למאורת זוחלים.

שבוע טוב!

אחרי ארבעים ושלושה פוסטים ומעל מאתיים טיפוסים ישראלים שונים ומשונים, הבלוג שלי חוגג שנה (ושבוע – כרגיל אני והאיחורים שלי).

שנה של ביקורת מוגזמת, תיאורים מפורטים מדי, טמטום, הקדשת זמן רב לדברים לא חשובים – בקיצור, כל מה שמאפיין את האישיות המקסימה שלי.

מבין כל השטויות התקשתי לבחור את חמשת הפוסטים האהובים עליי, אבל בכל זאת הכי נהניתי לכתוב את הפוסטים הבאים:

* מפגעים אנושיים באוטובוס – הפוסט הראשון שלי על הבית השני שלי.

* טוב שכן רחוק – שכנים שגורמים לכם לייחל שהייתם גרים בקוטב הדרומי בחברת פינגווינים.

* דברים שאין בסופר, וחבל! – כמה הצעות ייעול שיהפכו את חוויית הקניה בסופר לפחות מבעיתה.

* מדריך לטרוריסט המתחיל – במהלך מבצע "עמוד ענן" נפל לידיי הברושור של חמאס, והוא מובא כאן לפניכם כלשונו.

* לילה במיון תל השומר – חוויה שלא אשכח לעולם.

ועדיין לא כתבתי על הטיפוסים מקומה שלישית שהחתולה שלהם נפלה מהמרפסת אל הגגון שמחפה על הכניסה לבניין. פעמיים. ופעמיים אב המשפחה נכנס לבית שלנו עם חבל קשור למותניו כי עלה לו רעיון אדיר לעשות סנפלינג מהמעקה שלנו אל החתולה האובדנית שלו.

ולא כתבתי על הטיפוסים שעומדים בתור לקופה בחנות, לוקחים ליד כדור קטן ושואלים אותך "מה זה?"

ולא כתבתי על הטיפוסים שנכנסים לחנות שתי דקות לפני סגירה ולא קולטים שהעובדה שאני מטאטאת אותם היא רמז מאוד לא עדין.

ולא כתבתי על הטיפוסים שמסתכלים עלייך בתדהמה ושואלים "מה? עדיין אין לך אייפון?" מה? עדיין יש לך חיים?

ולא כתבתי כבר שבועיים. מישהו אמר חופש?

השבוע חגגתי 24 שנים של פדנטיות ושימת-לב לפרטים הכי זניחים. וכאדם מעצבן שכזה, הכנתי רשימה של טיפוסים שמעלים לי ת'סעיף:

(אני בטוחה שגם אתם תזדהו איתי, לפחות בחלק מהם...)

20 טיפוסים מעצבנים

1. אנשים שמשתמשים בספרים בתור תחתיות לכוס.

2. אנשים שמדברים וכותבים בגוף ראשון עתיד עם י' במקום עם א'. ("מחר אני ידאג לזה, עכשיו אני יושנת.")

3. אנשים שהראש שלהם תקוע באייפון בזמן שאתם מדברים אליהם.

4. אנשים שמוסיפים את המילה "דווקא" כשהם נותנים לכם מחמאה. ("את יפה היום, דווקא".)

5. אנשים שאוכלים ברעש.

6. אנשים שפותחים חטיף מהצד ההפוך.

7. אנשים שמופתעים כשנודע להם שאני דתיה.

8. אנשים שחושבים שישנן שתי אפשרויות – חרדית או חילונית.

9. אנשים ששונאים תשבצי היגיון. ("מה זה ההגדרות המפגרות האלה?") פשוט תודו שאין לכם מושג איך לפתור!

10. אוהדי הפועל.

11. אנשים שמתיישבים מולכם ברביעיה באוטובוס ולא מפסיקים לבהות בכם.

12. אנשים שמעלים גרה כשהם משתעלים.

13. אנשים שיש להם מזל בשש-בש.

14. אנשים שנתקעים ברחבה הצפופה גם ככה של המדרגות הנעות בקניון.

15. עיתונאים ישראלים שכותבים על טניס. ("ישי עוליאל הוא אלוף העולם בטניס.") לא, נשמות, אין כזה דבר אלוף העולם בטניס.

16. אנשים שמדברים בקצב של צב נכה.

17. אנשים שמשאירים דלתות או מגירות פתוחות למחצה.

18. אנשים שאומרים: "אבל למה את צועקת?" במקום לענות לעניין.

19. הורים שמאפשרים לילדים שלהם להגיע לרמה התפתחותית של קוף.

20. אנשים שלא עונים להגדרה: "הישראלי המצוי". מזל שאין הרבה כאלה, אחרת הבלוג שלי לא היה קיים :).

אתם מוזמנים להוסיף, לא חסר קרציות...