לא כתבתי יותר מחודש. בזמן האחרון, בכל פעם
שהרמתי עט כדי להעלות על הכתב את מה שהתרחש לי במוח, אוצר המשפטים שלי הסתכם ב"סביבון
סוב סוב סוב / ילדים תעופו החוצה / חנוכה הוא חג טוב / בא לי למות / חנוכה הוא חג
טוב / יש גם סביבונים שלא מרעישים / סביבון סוב סוב סוב."
בקיצור...
הימים ימי שרב מעיקים, ולפי כמות המתנות שאנשים
קונים אפשר לחשוב בטעות שכולם התנצרו ותיכף ייכנס שמן מזוקן במעיל אדום וישליך לשק
שחור את כל הצעצועים.
ברקע מהדהדת תמידית מנגינת סביבון אחד (או
שניים. או חמישה) שמזמר בקול מכני.
ויש גם דוכן של החנות שממוקם שתי קומות מתחתינו
ושמלבד היותו בית קברות לעובדים מרקיבים, אופף אותו ריח בצק מטוגן שמגיע מדוכן
הסופגניות הסמוך.
ועדיין לא חנוכה.
כפולת יום ראשון מתחילה על הרגליים ומסתיימת על
שרפרף המתכת ללא רצון או יכולת לקום. בתשע בערב מגיעה מישהי ומבקשת לנפח 13
בלונים. ממש לא איך שקיוויתי להעביר את השעה האחרונה.
עוד אני מנפחת, מגיע מישהו עם עשרה בלונים
נוספים.
אלוהים.
הנמק באצבעות שלי מתרחב. החתך באצבע השמאלית
נפתח מחדש. הראשונה מגיעה לבדוק לאיזה בלון הגעתי ומציינת שהיא ממהרת – הערה נפוצה
בקרב אוכלוסיית רוכשי הבלונים בסיטונאות. השני הולך לעשות סיבוב.
אני מסיימת עם ה-13 ועושה חשבון לאחת שחיכתה כל
הזמן הזה. עובד נוסף, א', מסדר את הבלונים, ובינתיים חוזרת החצופה ונובחת עליו, "נו
מה אתה עומד כמו לולב? תביא כבר את הבלונים, אני אקשור אותם!"
הוא בכלל לא ידע שהם שלה. האצבעות שלי עדיין
אדומות ונפוחות ואני לא מתאפקת ועונה לה, "רבע שעה אני מנפחת לך ואפילו
תודה את לא אומרת?" היא מתעלמת בהפגנתיות ועוברת לצעוק על נ', העובדת
שלידי שהתחממה עליה גם.
בעשר בלילה, אחרי שהכל נרגע, אני ממלמלת "טוב
לא נשטוף היום, בואו נלך הביתה כבר" וסוגרת משמרת של 13 שעות. בתחנת
האוטובוס מישהו בודק לחברה שלו את השקדים. עולה לי כל האוכל שטחנתי במשך היום.
ועדיין לא חנוכה.
כפולת יום שני מתחילה ב-11 בבוקר ועוברת באופן
די דומה לאתמול – עד השעה שמונה בערב, אז מגיעים כל הלקוחות שאמרו לעצמם, "אני
אבוא בערב, אחרי העומס של הצהריים." בפועל הם מגיעים כעדר בטווח מצומצם
של 20 דקות, בעיצומו של תהליך ההפסקות המדוקדק שלנו, כך שבחנות אני נותרת לבד
בקופה ועם א' שעוזר לזוג מבוגרים כבר שעה. ויש לי כאב בטן שמציק כבר 3 שעות, כנראה
מהפיצה שאכלתי מהחתוליה בקניון. לא אחזור על זה שוב. ממחר רק אוכל של אימא.
ואז מתחילה ההסתערות על הקופה. הזוג המבוגר
בוחר 7 מתנות – יש להם הרבה נכדים והם גם טורחים לספר לי עליהם – ומאחוריהם מתחיל
להתאסף תור ארוך של אותם אלה שהשלו את עצמם שבערב ילך מהר.
אני מופתעת לטובה מהסבלנות שלהם ומהעובדה שאף
אחד לא צועק לעברי, "רק את עושה חשבון?!"
החשבון ארוך ואני שמה לב שהזוג המבוגר בחר המון
מתנות עם פרופורציות לא הגיוניות. גם בראש אני עושה חשבון – כל מתנה = דקה עטיפה
בממוצע, ואני יודעת שכל עיכוב נוסף והעומדים בתור עלולים לרגום אותי בסופגניות.
ואני כבר אכלתי אחת באותו יום.
אני צועקת ל-א' אם הוא יודע לעטוף. הוא עונה
"לא" אבל אני קוראת לו לבוא לעזור בכל מקרה. הוא עוטף את שתי המתנות
הקטנות – אחת בשקית והשניה תוך כדי שאני מדריכה אותו כמה נייר לחתוך. אין לו מושג
איך לעטוף ואני פשוט אומרת, "יאללה תעטוף. איך שנראה לך." הסבתא
מהזוג המבוגר אומרת לי, "גברים, את יודעת. הכל צריך להסביר להם."
אני פולטת צחקוק מאולץ.
תוך רבע שעה אני מסיימת עם כל התור. אני די בטוחה
ששברתי שיא של מספר עטיפות לדקה, אם מוציאים מהשכלול את מירוץ המתנות של ימי שישי.
אני יוצאת להפסקה המיוחלת ואוכלת סנדוויץ'
חביתה שהכנתי אי שם בבוקר ושנשמר כל היום במקרר שורץ הג'וקים שלנו. העובדה
ש"הפשרתי" אותו שעה לפני כן לא משפרת בהרבה את טעמו שמזכיר אוכל של
מטוסים.
אני מסיימת את היום עם בחילה ועייפות מצטברת.
למרבה המזל אף אחד לא ממזמז בחורות בתחנת האוטובוס.
ועדיין לא חנוכה.
כפולת יום שלישי מביאה עימה הקלה – רק עשר שעות
עבודה רצופות. ממש פיקניק.
אנשים מתחילים להיות לחוצים יותר בקטע של
המתנות, והם צובאים על החנות כאילו ארגון טרור של ילדים מפונקים מאיים לפתוח
באינתיפאדה בכל רגע.
ועדיין לא חנוכה.
כפולת יום רביעי מבשרת את בוא החג. אני נמלטת
מהחנות בארבע אחה"צ, נוסעת הבייתה כדי להדליק נר ראשון ומשתרעת על הספה בסלון
עד שמגיעה השעה לשוב בחזרה לגיהנום.
בשש אני מגיעה לארבע שעות נוספות במהלכן נכנסות
שלוש חבורות שונות של בנים שבאו לעשות בלאגן בחנות. אין ספק, דור העתיד של גבעתיים
נראה נפלא.
הגרון שלי כואב. אולי בגלל שצרחתי עליהם.
עכשיו כבר חנוכה.
אחרי שלושה ימי מנוחה אני מגיעה ביום ראשון
למשמרת כפולה נוספת, אותה אני מתחילה בדוכן השומם שלנו ומשמשת בעיקר כמודיעין
קניון: "סליחה, איפה הקולנוע פה? / סליחה, את יודעת אולי איך הולך פה הקטע
של החניה? / איפה השירותים הכי קרובים? / תגידי, הקולנוע בצד הזה? / איפה קרביץ? /
איפה קפה אילנ'ס? / אם אני בטווח של שעתיים חינם חניה, צריך להעביר את הכרטיס
במכונה בכל מקרה?" אני שורדת שעתיים עד שמנהל הסניף ממהר לעברי ואומר לי
לעלות לחנות כי יש עומס. אני רצה משם לפני שיתחרט.
בחנות אין בלטה פנויה. מיליון אנשים וילדים
וקופה אחת מקרטעת.
סביבון סוב סוב סוב...
אחרי שעה וחצי הקופה שובקת סופית. איכשהו
מסתדרים עם קופה אחת ושתי עוטפות. אימא אחת פונה לבן שלה, "חמודי, אתה
רוצה שנעטוף לך את המתנה?" נעטוף. כאילו היא תתרום משהו למלאכה
חסרת התכלית הזאת.
עדיין חנוכה.
הימים הבאים כוללים משמרות נורמליות. מבחינת
השעות, לא הלקוחות. אני מאלתרת חנוכיה עם נרות עגולים ומגש של מסעדת מזון מהיר,
ואנחנו מדליקים נר שביעי בחנות. שביעי! הסוף מתקרב!
ביום האחרון של החופש יורד קצת גשם אז כמובן
שלכולם מתחשק גלידה. שני ילדים נכנסים עם גביעים מטפטפים ואני מעירה להם, "חמודים,
תסיימו את הגלידה בחוץ בבקשה." שלוש דקות אחר כך אני צועקת את אותו הדבר
רק בלי ה"חמודים" וה"בבקשה".
לא עוברת חצי שעה ואני מגלה כתמי גלידה לבנים
על הרצפה ליד הפליימוביל. אני מנקה תוך כדי מלמול "יום אחרון. יום אחרון.
יום אחרון."
עוד הרצפה מתייבשת, וצצה שם ילדה עם שפם וניל.
בתור פינאלה למכסת הנזקים שלה היא תוקעת את הראש בתוך המדף של הוובקינז.
השעה ארבע מגיעה. השמש מתחילה לשקוע. הסביבונים
גוועים לאיטם. הסופגניות מתמקמות בירכיים.
דממה.
בקיצור, אני נוסעת הביתה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
