טיפוסים

הטור שלי כפי שפורסם באתר: http://www.kick.co.il/article/4410

מאז שאני זוכרת את עצמי, ימי חמישי היו צבועים בצהוב.

הייתי הילדה הקטנה שמתעקשת להישאר ערה כדי לקחת חלק במסורת השבועית של המשפחה – להתקבץ בסלון מול ערוץ 1 עם קערת פיצוחים וגרון מחומם.

אחי הגדול היה צועק על השופטים, אחותי הייתה מחקה את הפרשנים, אבא היה משחרר מדי פעם משפט כמו "מכזה מרחק זה ארבע נקודות" ואמא השתדלה שלא להירדם.

גדלתי בבית שבו חמישי בערב = מכבי.

בשנתיים האחרונות נוספה כוכבית לצד המשוואה הזאת. המסורת של ימי חמישי צהובים נפגמה על ידי החלטת פיב"א לקיים משחקי יורוליג גם בימי שישי, עת מסורת אחרת, עתיקה הרבה יותר, נכנסת לתוקף.

בהתחלה היו"ר הכל יכול שמעון מזרחי הבטיח שמכבי תל אביב תמשיך לשחק אך ורק בימי חמישי. מאוחר יותר צומצמה ההבטחה למשחקי הבית בלבד, והאוהדים הדתיים ושומרי המסורת, שחלקם בעלי מנויים ומלווים את הקבוצה שנים רבות, התבשרו שבהחלט ייתכנו כמה ערבי שבת בהם ייאלצו לחדד אוזניים למשמע זעקות שמחה או אכזבה מהשכנים. כי מכבי תשחק והם יהיו עסוקים בזמירות שבת, כשבשלב מסויים ובאופן בלתי נמנע, ייזרק לאוויר המשפט: "בטוח נפסיד, אתה יודע למה? – כי משחקים בשבת!"

השנה כולם מדברים על היעדר הצביון הישראלי במכבי. דגל ישראל המתנוסס על גופיות השחקנים אינו מייצג לדעתי רק את הישראליות. הוא מייצג גם את היהדות, ושחקנים יהודים יש למכבי בשפע. אך מסורת יהודית – אין.

מאז ימי פיני גרשון העליזים, כאשר שמו של הרב גלויברמן הוזכר יותר פעמים מאנתוני פארקר, הפכה מכבי מהקבוצה של המדינה שזוכה לנס כמעט בכל שבוע, לקבוצה שאלוהים חושב פעמיים לפני שהוא נוגע בה. מספיק לשמוע את תגובות השחקנים והצוות המקצועי אחרי "נס ז'לגיריס" כדי להבין מי באמת היה השחקן המצטיין באותו משחק. פארקר דיבר על ארץ הקודש, שארפ הסביר על אמונה והמקובל גרשון הטיח בשדר רמי ויץ: "נו, יש אלוהים, או אין אלוהים?" לפני שפצח בנאום ארוך על גדולתו של בורא עולם.

לפני שנתיים וחצי, לקראת הפיינל פור בברצלונה, שמעון מזרחי הפך עולמות כדי שמכבי לא תשחק בערב יום הזיכרון. הוא התווכח עם גופי שידור, התערב ושינה את סידורי האבטחה של משטרת ברצלונה ולקינוח איים שמכבי לא תופיע לגמר אם שעת פתיחת המשחק לא תוקדם לצהריים.

כל זה התרחש לפני משחקי חצי הגמר. וחצי הגמר התקיים מתי? בשישי בערב, כמו בכל פיינל פור אליו העפילה מכבי (מלבד זה הנערך בישראל כמובן).

למה דון שמעון לא נלחם ככה עבור השבת ובעיקר עבור הקהל המסורתי? אם הצליח להוריד את כל אירופה לרגליו ולשנות את מועד הגמר, מה זה בשבילו שניים-שלושה משחקים רגילים בשנה?

אז היום יום חמישי, אבל מכבי תל אביב תשחק מחר ברוסיה נגד קובאן. כולי תקווה שהשכנים מלמעלה, שבכל ערב שבת קולות הטלוויזיה שלהם מהדהדים למרחוק, לא יחרגו מהמסורת ויצפו בערוץ 10.

מצד שני, הם רוסים, אז אולי לא כדאי לסמוך יותר מדי על זעקות השמחה שלהם.

http://www.kick.co.il/article/4410

יצאתי מהעבודה בארבע ורבע וצעדתי לאורך הקומה השלישית השוממת של הקניון עד לקולנוע. אישה אחת עמדה לפניי בתור הלא-קיים וסיימה תוך דקה את עסקיה עם הבחורה המשועממת שישבה מאחורי הזכוכית. שתי דקות נוספות עברו וכבר היה בידי זוג כרטיסים לסרט "אסירים" שיוקרן בחמש.

גיהצתי את האשראי על 20 שקלים ונסעתי הבייתה.

כל זה קרה ביום שני, שלושה ימים לפני הסתערות ההמון הישראלי על הכרטיסים המוזלים.

ביום חמישי בצהריים השתרך התור בקופות של הקולנוע לאורך 20 מטר. חוץ מכמה מבוגרים בודדים, עמדו בו בעיקר גדודי ילדים היפראקטיביים שהמילה "צרחות" מיטיבה לתאר את השלב ההתחלתי בסולם הרעש בו הם היו מצויים, סולם שנע בין דממה לחשש להתחרשות.

לקראת השעה חמש, רצפת הקומה השלישית החלה לרעוד כשעשרות ילדים נוספים שעטו אל הקולנוע והגבירו את עוצמת הרעש פי מאה. בשלב הזה התפללתי שבאמת יאכפו את גיל המינימום המותר בכניסה לסרט בו בחרנו, תקווה שהתבדתה מאוחר יותר כשראינו מי מאכלס את השורות הראשונות באולם.

14 בתחת שלי.

התיישבנו בדיוק כשהחלו הטריילרים. בהתחלה ראו רק תמונה ללא סאונד, דבר שגרם למישהו להגיד בקול: "זה סרט בעשר שקל, אז אין קול."

הסרט נפתח לקול גריסה רם של פראיירים שקנו פופקורן, ואז הופיעו המאחרים שגילו שמשפחה של שלושה דורות – ילד בן 7, אימא מגודלת וסבתא תימניה – התנחלה להם במקומות. לאחר ויכוח קולני והתערבות של סדרן, נמצאו מושבים פנויים וסוף סוף השתרר שקט. עד ששמנו לב שבכל סצנה שקטה בסרט, והיו הרבה כאלה, הצטרפו לפסקול המדהים רחשים מטרידים מהמזגן שבתקרה.

אבל מי ילך להתלונן? בעשרה שקלים לכרטיס קל יותר לסבול בשקט ולהשלים עם המצב.

מאוחר יותר התחלנו לשמוע את קולות הילדים שהסתובבו בחוץ סמוך לאולמות האחרים – צווחות של להק ציפורים בסולם הרעש – וזה היה די מוזר בהתחשב בעובדה שהסרט עסק בחטיפת ילדים וברציחתם.

שלא ייכנסו למישהו רעיונות לראש.

ואם בסרט עסקינן, קשה לי שלא להביע את התפעמותי מכמות הדמויות הפסיכופטיות המופיעות בו. כל אחת מהן תעורר חשד מבוסס ביותר, אבל בסוף מה שתזכרו זה את העינויים.

זה קטשופ... זה איפור... הוא לא באמת נעול במקלחת חשוכה תחת זרם מים רותחים... זה לא אמיתי...

מה שאמיתי זו היד שלי שהתרוממה מול עיניי והסתירה חצי מסך אחרי שהמוח לא השתכנע שהכל הצגה.

הילדים בשורות הראשונות בהחלט הראו סימנים של חוסר נוחות וחוסר נכונות להודות שאולי היו צריכים לנסות להתפלח ל"מטוסים".

סצנת הסיום של הסרט הייתה גאונית. הסבתא התימניה כנראה לא חשבה כמוני, כי היא קמה באיטיות ואמרה, "איזה סוף זה? זה לא בסדר" ואז הוסיפה ספוילר מטורף שלא אכתוב כאן שגרם לי להיקרע מצחוק... לאחר כמה שניות נשמע קולה של האם מקצה השורה שאמרה משפט שבוודאי נשמע רבות באותו יום: "איפה אימא? שיגעה אותנו היום, מסרט לסרט..."

אחר כך כולם צעדו כעדר במורד מדרגות שהובילו למבוך של מסדרונות וממנו ליציאה דרך המחסן של הגלידריה. ולמי שיצא בזה הרגע מ"אסירים", ההליכה במבוך לא הייתה עניין של מה בכך.

אני גרה בשכונה שנקראת נווה חן. משמעות השם היא שיחסית לשכונות הסמוכות לה – בהן או שאתם גרים בפחון, או שהדירה שלכם מוצפת כל חורף, או שאתם צריכים ללכת ברחוב עם שוקר חשמלי אחרי חמש בערב – זו באמת נקודת חן.

אמנם החוויות הנהדרות הללו נעדרות מהשכונה שלי, אבל מהן לעומת השכמה יומית למשמע קולו הערב של גוזם השיחים? מה יכול להיות נפלא יותר מרביצה בסלון בשבת בבוקר כשבדירה למעלה מנצלים את יום המנוחה לשאיבת אבק? היש דבר מרחיב אופקים יותר מהטלוויזיה של השכנים שמופעלת על שעשועון ברוסית במשך ארבע שעות רצופות?

והזבל. והאלטעזאכן. והקריוקי. והשיפוצים ממול.

ועוד לא הזכרתי את המשוגע ששר ברחוב בקולי קולות.

אחח. השקט. השלווה. אין ספק, הדממה השוררת בשכונתי היקרה משתווה רק לזו הקיימת במפגש מעריצות של וואן דיירקשן.

אז אם אתם עדיין מפקפקים בחינניותה של נווה חן, הנה ארבעה סיפורים שישכנעו אתכם סופית:

צעצוע של סיפור 4

שש וחצי בבוקר. יום שישי היום, חופש, אפשר לקום מאוחר –

בום.

סדרת פיצוצים מחרידה אתכם מהשינה המתוקה. אתם מתעקשים שלא לפקוח עיניים. בטח איזה שכן אידיוט הפיל בטעות משהו מהמרפסת, אתם חושבים. הרעש ייפסק בטרם תתעוררו לגמרי.

הדקות עוברות, ואל הבומים המתמשכים מצטרפים קולות אנושיים. "מי זה? מאיפה זה בא? הלו!"

אתם פותחים את התריס בתנופה אלימה, נוהמים בזעם. לנגד עיניכם צונחת מכונית קטנה מפלסטיק ומתרסקת על המדרכה בקול ניפוץ עז. בום. הריקושטים פוגעים בצמיג של המכונית שחונה שם. בעל הרכב, שעומד מול הבניין בחברת משכימי קום נוספים, מרים את ראשו ואת קולו בצעקה: "היי, ילד, תפסיק לזרוק!"

אז מסתבר שהאשם בהשכמה הלא שגרתית הזאת הוא ילד מדירה 54 שככל הנראה רצה להפגין ברבים את המיצוי שחש כלפי העולם החומרי, ולכן השליך את כל הצעצועים שלו ממרפסת ביתו שבקומה התשיעית.

מאוחר יותר באותו בוקר אתם מתבוננים החוצה כדי לקלוט את מימדי הזוועה. הגג המשולש של הכניסה לבניין, שספג את רוב הפגיעות, מכיל את השרידים השלמים יחסית, לעומת המדרכה שזרועה רסיסי פלסטיק של צעצועים שלא חטאו. הסרט אודות ניצולי הטבח כבר בדרך.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

לא מדובר כאן בעוד סיפור של כלב-נובח-מהחלון-באמצע-הלילה-ומעיר-את-כל-השכונה.

העלילה מתחילה במוצאי שבת בשתיים בלילה. אחרי שבת שברובה הייתם מחוסרי הכרה, נרדמתם מאוחר לקראת שבוע חדש. לפתע, קולות מרוחקים נכנסים לכם לחלום.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

לאט לאט המוח שלכם קולט שהקולות הללו אינם חלק מההזיה שהוא רוקם בראשכם, ואתם מתעוררים.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

במרווחים קבועים, בדציבלים גבוהים, מהדהדות הנביחות ללא שום סימן שהן עתידות להיפסק בקרוב. אתם מזדקפים במיטה כמו זומבים. מבט קצר בשעון מבהיר לכם שהספקתם לישון רק חצי שעה מזורגגת.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

נו מה קורה עם הכלב הכלב הזה? שמישהו ימצא את מתג הכיבוי!

לאחר פתיחת התריס אתם מגלים זוג כלבים עומד בדיוק מתחת לחלון שלכם, כשאחד נובח לעבר הבניין ממול בלי כל סיבה הנראית לעין, והשני שותק לצידו בהזדהות.

הוא לא עוצר לנשום. אין ספק שמדובר באושייה נבחנית מיוחסת בקרב אוכלוסיית כלבי השכונות, כנראה מורה לפיתוח קול שנמצא כרגע בעיצומו של שיעור מעשי.

בהיעדר דרך מועילה יותר, אתם צועקים לו "שקט!"

קריעת תריסים נשמעת מהבניין ממול וגם משם מתחילים לצעוק. ואז מצטרפים לסימפוניה כל הכלבים שנמצאים ברדיוס של 50 מטר מהסולן.

אאו. אאו. אאו. אאו. אאו.

כולם ביחד לא מצליחים להשתיק אותו, או אפילו להזיזו ממקומו. אתם מתחילים לדמיין מה הייתם עושים לו גרתם בבית של השכן השוטר. עם האקדח.

ואז משהו בלתי מזוהה מתפוצץ על הכביש.

הכלב מנתר בבעתה ובורח לכיוון קצה הרחוב. גם אתם נבהלים, ומביטים במקום נחיתתו של העב"מ. כנראה שקית ניילון ענקית מלאה מים, שלוותה באפקט פגיעה פיצוצי בשל העובדה שהושלכה מקומה גבוהה.

אתם מודים בלב לשכן הברברי, ומתמוטטים בחזרה על המיטה.

אושפיזין

מתחת לחלון שלכם קיים מלבן חניה. במשך רוב השנה המקום הזה לא מטריד אתכם במיוחד. לקראת פסח, כשאתם מנקים את החלון, אתם משתעשעים מהעובדה שכל המים העכורים שמטפטפים מהתריסים מכתימים את הרכב שחונה שם.

בסוכות מתחשק לכם להתאבד.

הסוכה שנבנית במלבן החניה הזה תשמש במשך שבועיים כמקום המפגש של השכנים הבוהמיים ושל הג'מעה הרעשנית שלהם, שכוללת לפחות עשרה ילדים.

הרעש הבלתי נסבל מתרכז בשני מוקדים: הסוכה, בה יושבים המבוגרים שמפטפטים בקולם הרגיל (כלומר, בצעקות), והרחבה של הכניסה לחניה התת-קרקעית, שם נוסעים הילדים על אופניים וקורקינטים ומפטפטים בקולם הרגיל (כלומר, בצווחות).

הם בחופש, אתם לא. אתם צריכים לישון הרבה לפני שתיים בלילה, הם שמים עליכם זין.

הילדים עולים הבייתה באחת, לא לפני שאחד מהם מתבכיין לאבא שלו שהוא רעב ושהוא רוצה פיצה. המבוגרים מתפנים ברבע לשתיים, רק אחרי שהצטרדתם מרוב צעקות. וגם אז הם נפרדים במשך דקות ארוכות, כשהפרחה המתארחת מתווכחת עם אחד הגברים שהיא לא נראית בת 40 ושילך להזדיין המזדיין שאמר את זה, והילדה בת הארבע שהיא מחזיקה בידיים קולטת יופי של אוצר מילים.

יומיים אחר כך אתם חוזרים מטיול, מתים מעייפות. כבר בתשע בערב אתם מרימים צעקה על הילדות הצרחניות. הן עונות בשירה רועמת של הקלאסיקה "אולי הלילה רק אני ואת סתם נרקוד ונצחק נשתולל עד הבוקר." אחד האחים הערסים מדרבן אותן להגביר את הקול.

אחת עשרה אפס אפס. טלפון למשטרה. עונה לכם פקיד ערבי שפונה אליכם בתואר גיברת ומבטיח לשלוח ניידת. חבל שהוא לא הבטיח לקיים.

מלמטה אתם שומעים את אחד הילדים קורא בקול שנשמע כמו רני רהב במוד הכי מפונק שלו: "אימא, את לא רואה שאני מזיע? אני רוצה נסטי!"

למחרת בלילה, אימא שלכם יושבת בסלון טרוטת עיניים וצופה בסרט על מלחמת יום הכיפורים. היא לא יכולה ללכת לישון. שוב טלפון למשטרה. שוב אותו פקיד ערבי – כנראה שבחג כל היהודים בחופש. שוב אותה הבטחה עקרה. שוב אין ניידת באופק. טלפון נוסף.

למה לא הגיעה ניידת?

- כן, קיבלנו דיווח, גיברת.

בטח שקיבלתם. ממני.

אתם ממתינים לשווא למשטרה, ומקשיבים בעל כורחכם לשיחה המתנהלת למטה. דיון על הפועל תל אביב. כאילו שעד עכשיו דעתכם על השכנים הייתה מעורבת והייתם צריכים את האזכור הזה כדי להקיא עליהם סופית.

החג מסתיים. החופש מסתיים. הסוכה עדיין קיימת. למה לא לנצל אותה שבוע נוסף?

הדואר בא היום

כך נראה הסניף השכונתי ביום רביעי רגיל בשעה חמש אחר הצהריים:

תא של שמונה מטרים רבועים, שני דלפקים וספסל מתכת אחד.

את רוב השטח תופסת ערימת החבילות והארגזים שממתינים להילקח ע"י נמענם. בשעת הצורך הם משמשים ככיסאות עבור מי שלא התמזל מזלו לתפוס את אחד משני המושבים על הספסל.

בתור עומדים 22 אנשים שהגיעו לפניכם. חם בחוץ, והשמש השוקעת מסנוורת את כל מי שעומד מחוץ לדלת אז כולם נדחסים פנימה למזגן. הדיבורים השולטים בקרב הממתינים בתור מכילים בעיקר מילים מהשורש א.ח.ר – "מי אחרון? / אני אחריך! / אחרי מי אתה? / הגעת אחריי, אני זוכרת."

אתם זוכרים את האיש שאחריו תורכם, ומתיישבים על הרצפה. בכל זאת, יש לכם 45 דקות להעביר עכשיו. אישה בטרנינג צהוב קוראת בקול "אחת שתיים שלוש דג מלוח!" בכל פעם שמישהו חדש נכנס ומתחיל הוויכוח של מי-אחרון-אתה-לא-אחרון-אני-הגעתי-קודם-היא-אחריו-הם-אחריה-ואני-אחריהם-אז-אני-אחרייך.

מעל הדלפקים מקרין מסך פלזמה פרסומת לדואר; כמה זקנים מתראיינים בים ומשבחים את השירות של דואר ישראל. מישהי זורקת משהו על ערכות מגן, ומתחיל דיון על אסד. זה באמת מה שהיה חסר כאן, שיחלקו מסכות.

כשאתם נעמדים ליד קיר הזכוכית המיוחל ומביטים לאחור בעשרים האנשים שהגיעו אחריכם, אתם חושבים כמה כסף תוכלו לעשות עכשיו אם תמכרו את התור שלכם, ולעזאזל עם הרשום.

נו? נכון שהשתכנעתם?