טיפוסים

בום!

"אלה רעמים?"

עד לפני שבוע התשובה לשאלה הזאת הייתה: "לא, אלה מטוסים" או "לא, זה יירוט".

אבל בימים האחרונים התשובה היא: "כן, רעמים. יו, איך בא לי קרמבו".

אז גשמים שטפו את כל המדינה (כלומר, את הבועה בה אני חיה במדינת תל-אביב), והגיע הזמן לפגוש שישה טיפוסים של חורף:

1. הסוציומטים – מי ברגל

מטריה היא הפריט המאפיין את חסרי המודעות הללו, וכאן ישנה חלוקה לשניים:

יש את המטריות הענתיקות האלה, שמתקפלות כמו שהן ומוטות המתכת שמחזיקים אותן חסרי גמישות לחלוטין, ואמורים לתלות אותן על הכתף באמצעות שרוך. כשהן סגורות, האורך שלהן הוא משהו כמו מטר.

הסוציומטים תולים מטריה כזאת באלכסון, כמו M16, ונכנסים ככה לאוטובוס עמוס, למשל. תוך שניות אחד חוטף את הידית בכתף, אחר מתקפל כשהשפיץ השני מתקיל אותו במפשעה, ורק אדון "אני ואפסי עוד" צועד לו בנחת כאילו כלום.

הסוג השני בחלוקה כולל את כל המטריות כאשר הן פתוחות. דמיינו זאת: אתם הולכים ברחוב, כפופים תחת הגשם השוטף, נטולי מטריה. לפתע נדחף לידכם אדם, ולא רק שהוא עובר קרוב מדי, הוא גם מסובב בהנאה את מטרייתו הפתוחה. כאילו, בכוח אתה רוצה להוציא לי עין?!

2. הסוציומטים – מי ברכב

מדובר באנשים שנוסעים בשולי הכביש, היכן שהצטברו מי גשמים, ומשפריצים על כל מי שצועד לתומו על המדרכה. יש את החולרות שבכוונה מאיצים לפני שהם מגיעים לשלולית כזו, כאילו כדי למצות את מלוא האפקט הקומי הנלווה לכך.

בדרום תל-אביב המכה הזו קשה כפליים, כי השילוב בין המדרכות הרעועות לבין רוכבי האופניים הרבים מוליד זן חדש של סוציומטים שנקרא "פדיחות, למרות שהקפדתי ללכת עשרים מטר מהכביש, בכל זאת השפריץ עליי איזה סודני מזורגג על אופניים מתוך שלולית מסכנה".

מילא שאוטובוס ירים עליך גל, אבל אופניים? – זה כמו ללכת על כביש הערבה ולהידרס ע"י גמל ולא ע"י משאית עם נהג ישן. בושות.

3. המעוצבנים על המטריה

החוק העליון של הימים הסוערים: ככל שהמטריה קומפקטית יותר, כך גובר הסיכוי שתתחרפנו ותקללו יותר כשיבוא משב רוח שיקער אותה כלפי מעלה בשעת השימוש.

אז כן, נוח כשיש מטריה שנכנסת בקלות לתיק קטן, אבל מה שווה הנוחות כשבפועל אתם נראים כמו מטומטמים, מכוונים את המטריה כנגד הרוח בניסיון נואש להחזירה למצבה ההגיוני?

הפיתרון לבעיה הזאת – בהנחה שאתם לא פדחנים שנושאים מטריות עם שרוך – הוא פשוט לוותר עליה. נכון, יש סיכוי שתירטבו עד לשד עצמותיכם, אבל זה עדיף ממאבק ברוח באמצעות חפץ דומם שעוד כמה שניות ייכנע שוב לסערה. יאללה, מה אני עשויה מסוכר?

4. סוכר יא סוכר

מסתבר שישנם אנשים שכן עשויים מסוכר. לצאת מהבית ללא מטריה? לצאת לטיול רגלי ביום סגריר סתם בלי סיבה? להוריד את הזבל בלי ללבוש קודם מעיל ניילון, למקרה שהתקרה בחדר הפחים דולפת? – מי שמע כדבר הזה? שלא נדע...

והדבר הכי משעשע זה לקלוט אותם ברחוב בלי מטריה, צורחים בהיסטריה "גשם! גשם!!!" כשטיפות קלות מתחילות לרדת מהשמיים.

5. הדוב הרוסי

בני-דודים של החבר'ה מהקטע הקודם. מדובר באנשים שטועים לחשוב שהחורף הישראלי דומה לחורף סיבירי, ומתלבשים בהתאם.

בסתיו ניתן לזהותם בתור היחידים שלובשים ארוך. בנובמבר כבר באה לידי ביטוי מלתחת החורף השלמה: סריגים, מעילים, פרוות, כפפות, גרביונים, ושלא נדע – דובון צה"לי.

ומה שעוד יותר מעורר פלצות, זו העובדה שכמעט אף שכבה לא מוסרת בשום מצב – גם לא באוטובוס עמוס, משרד עם חימום, או סתם כיתת לימוד מחניקה ונטולת חלונות.

ושאלתי היא: מה לעזאזל תעשו בינואר?

6. החיים בסרט הוליוודי

בשביל אנשים מסויימים החורף מציע שלל תפאורות לסרט שהם חיים בו. יש כאלה שיושבים בחדר עמום אור כשגשם בחוץ, בוהים במבט נוגה מבעד לחלון הרטוב ובראשם חולפת המחשבה "איך היה מתאים עכשיו שיר של snow patrol".

יש כאלה שמנצלים גשם קל כדי לטייל עם מטריה, לקפץ בעליצות על השלוליות ולזמזם "I'm singing in the rain".

ויש כאלה שיוצאים לשיט זוגי בנהר ומחכים שיירד מבול כדי לריב ולהתפייס...

עשרה סימנים לבוא החורף:

1. קרמבו.

2. גלידה חמה (ברצינות, מה זה החרא הזה? לא להאמין שאהבתי את זה כשהייתי ילדה).

3. שמיכת פוך שספגה במשך שבעה חודשים ריח של ארון.

4. "יש להדליק אורות גם ביום".

5. בעיות קליטה בכבלים/לווין (ברק אחד והכל קורס, גם כן תשתית).

6. קלמנטינה באוטובוס (אוי, הזוועה).

7. רופא שאין לו מושג איך לאבחן אתכם ולכן הוא פוטר אתכם במילה "וירוס".

8. שירים ישנים שבד"כ מושמעים בשתיים בלילה או בימי זיכרון, נכנסים פתאום לפלייליסט בצהריים אך ורק בגלל שהמילה "גשם" מופיעה בשמם ("kiss the rain" של בילי מאיירס; "גשם" של מאיר בנאי וכו').

9. מבצע צבאי בעזה.

10. מבצע על שקדי מרק בסופר.

יום הגיוס הגיע! וולקאם, יא חבּיבּי!

להלן מספר הנחיות חשובות עם הצטרפותך למערך הצבאי הפלשתיני:

1. בעת התייחסות מילולית לברברים מעבר לגדר שממטירים עלינו פצצות ממטוסים, אסור בתכלית האיסור לכנותם "ישראל" (שהרי מדינה כזו אינה קיימת).

הקפד להשתמש בביטויים כגון: "הכובש הציוני"; "הקופים והחזירים"; "אל יהוד" וכו'.

כמובן שנהוג לגרגר סמוחטה בפה ולירוק אותה מיד לאחר הגיית הכינוי, וכל המרבה לטנף הרי זה משובח.

2. המילה "אחריות" מבטאת אצלנו גאווה עצומה בעקבות הישג שראוי לתשואות בכל רחבי העולם. לכן, מיד לאחר הופעת דיווח בכלי התקשורת הציוניים אודות נפילת טילים בתל-אבּיבּ, אנחנו ממהרים לקחת אחריות.

הערות כגון: "חשבתי שלקיחת אחריות מבטאת הודאה באשמה ורצון להיות אדם טוב יותר להבא" – לא יתקבלו בברכה ואף עלולות לגרור עונש תליה (על-פי הנחיית פיקוד העורף-ראשים).

3. אם הינך ניחן בכישורי משחק וביכולת מוכחת במציאת כתבים וצלמים זרים – חיל הדרמה שלנו זקוק לשירותיך!

בוא לשוטט בין מוקדי התקיפות של צבא הכובשים, זהה במהירות צוותי שידור של סי.אן.אן, פוקס ניוז וידידינו הנפלאים הבי.בי.סי, ואז העמד פנים שנפל עליך בלוק / אשתך ובתך התינוקת לכודות בבית ההרוס / אינך יכול ללכת / אשתך השניה נאנסה על-ידי פגז ציוני שנחת ברחוב ולא התפוצץ ולכן חיפש ריגושים אחרים... כיד הדימיון הטובה.

מוטב יהיה אם תתבל את ההצגה בזעקות שבר ובקמצוץ דמעות. אם הינך מתקשה לבכות, שהרי אתה גבר-גבר, בצל יימרח מתחת לעינייך בטרם היציאה לשטח.

התפקיד כולל תוספת סיכון של מגש בקלאווה עם מי סוכר. ו – אקשן!

4. אם בשלב מסויים בזמן פעולה הינך חש חשוף, לא מוגן, ויש לך תחושה שכוונת של מטוס קרב עוקבת אחריך – סרוק את הסביבה בחיפוש אחר ילד קטן, אישה, דיפלומט זר, או כל אדם אחר שיוכל לשמש באופן אופטימלי בתוך מגן עבורך. הסתתר מאחוריו עד יעבור זעם והמטוס יסתלק, באחריות (ע"ע).

במקרה שסביבתך ריקה ממגינים אנושיים, רוץ אל המסגד הקרוב, או אל בית-הספר הסמוך (רצוי יסודי), או אל בית-החולים שיפא. כל המקומות הללו יקבלו אותך בזרועות פתוחות ויהוו ערובה לבטחונך האישי (שהרי הצבא הכובש והפחדן אינו מעז להפגיז אתרים מסוג זה); שם גם תוכל להתחמש במידת הצורך.

5. במקרה שחיל התקשורת שלנו יזדקק לשירותיך, תעבור קורס מזורז בשימוש בתוכנת העיצוב הגרפי "פוטושובּ". במסגרת התפקיד תתבקש להפוך תמונות רגילות לתמונות זוועה, ותמונות טבח לתמונות טבח שבוצע בנוכחות של חיילים ציונים.

כמו-כן, לפעמים תקצר השעה ותיאלץ לחסוך מעט במאמצי ההשקעה בעיצוב. במקרה כזה יש לשלוף תמונה ממאגר צילומי הדמים בסוריה, ולהפיצה בתקשורת כמו שהיא בתור צילום דמים בעזה. בינינו, מי ישים לב?

6. כאמור, הארגון שלנו בורך במערך דוברות והסברה מוצלח במיוחד. האמת נמסרת אך ורק לפעילים בארגון, ולכן כדי למנוע אי הבנות, להלן דיווחים נפוצים שעליך לשנן בעל-פה:

כשאנחנו אומרים: "שלחנו טיל על ג'יפ של צה"ל והרגנו ארבעה חיילים." 

האמת היא: "שלחנו טיל על ג'יפ של צה"ל, ואף חייל לא נהרג."

כשאנחנו אומרים: "הפלנו מטוס קרב של צה"ל."

האמת היא: "קלענו אבן על טיסן נייר שהוכן מכרוז של צה"ל."

כשאנחנו אומרים: "צה"ל הפציץ גן ילדים בעזה ורצח שני תינוקות." 

האמת היא: "צה"ל הפציץ מחסן תחמושת בעזה וחיסל שני פעילי חמאס." 

כשאנחנו אומרים: "פגענו עם פאג'ר בעזריאלי." 

האמת היא: "שיגרנו פאג'ר לתל-אביב, והחזירים יירטו אותו, טפו!"

כשאנחנו אומרים: "בתוך זמן קצר תהיה הפתעה." 

האמת היא: "נגמרו לנו התיאורים הציוריים, וגם אין לנו מושג מה עומד לקרות." 

כשאנחנו אומרים: "שיגרנו טיל לכנסת ישראל." 

האמת היא: "שיגרנו טיל לכיוון כפר ערבי בגוש עציון."

כשאנחנו אומרים: "ירינו טילים על סטי"ל." 

האמת היא: "שיחקנו מטקות על החוף, וכדור תועה פגע בעין של סטיל, החבר השבדי שלי." 

כשאנחנו אומרים: "שיגרנו טילים כי חיסלתם את ג'עברי."

                         "שיגרנו טילים כי הפצצתם בעזה."

                         "שיגרנו טילים לתל-אביב כי משם יצאה ההחלטה לחסל את ג'עברי."

                         "שיגרנו טילים לתל-אביב בתגובה לרצח הילדים בעזה." 

האמת היא: "שיגרנו טילים כי בא לנו, וכדי להרוג אזרחים יהודים."

כשאנחנו אומרים: "במקום להונות את כולם, תראו לעולם היכן נפלו הטילים." 

האמת היא: "אנחנו יורים על עיוור. זרקו עצם, בחייאת." 

כשאנחנו אומרים: "ניצחנו." 

האמת היא: "הפסדנו." 

אנחנו המחבלים של חורף שנת אלפיים ושתים-עשרה

כמה תובנות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות האירועים האחרונים:

1. כשראיתי את הפגז הצה"לי פוגע ישירות ברכב שבו נסע המכובד ג'עברי, ואז את חבריו העזתים מתאמצים לכבות את המכונית שעלתה בלהבות, תהיתי כמה פירורים יצליחו לאסוף ממנו.

בעת הצפיה במסע הלוויה שלו, בו הוצגה גופתו לראווה כשפניו חשופים, שאלתי את עצמי איך לעזאזל נשאר לו פרצוף אחרי שפאקינג פגע בו טיל?!

2. עדיין בלוויה. המוני אנשים התקבצו שם, מן הסתם כל מי שקשור למחבל המת, כל מי שמצר על הסתלקותו מן העולם של המחבל המת, וכל מי שמחבל בעצמו (חוץ מבכירי החמאס שמיהרו להסתתר בבונקרים כמו שפנים שבורחים למחילותיהם). באותו זמן, למשך שעה קלה, לא נורו רקטות "כבדות" למרחקים ארוכים – שהרי המשגרים עסוקים בלייבב על גוויית מפקדם הנערץ – אלא רק קסאמים ופצמ"רים. שאלתי את עצמי מי שיגר את הטילים הללו, אם כל המי-ומי נמצאים בלוויה? היתכן שמדובר בכמה "חפים מפשע"?

3. במהלך הבוקר צפיתי בדיווח הבא:

סוריה: מגנים את הפשעים הברבריים ברצועת עזה.

כן. אנחנו ברברים. אצלנו מתנהל טבח אנושי כבר כמה שנים בלי שמישהו בעולם הנאור פוצה פה. נכון.

תרשו לי לגחך ולנחש שבמצב דומה, סוריה המתורבתת הייתה מורידה פצצה על הנוכחים בלוויה ההמונית ואז מתפנה להפוך את שטח האוייב למגרש חניה.

4. כפי שציינתי לא פעם, אני תל-אביבית. נודלתי בת"א, חמשת האחים והאחיות שלי נולדו בת"א, ההורים שלי נולדו בת"א – ולמיטב ידיעתי לא אני ולא הם גרנו באיזושהי נקודת זמן בתוך בועה.

ברצוני להזכיר לכל אותם שונאי חינם – שטוענים שת"א מנותקת משאר המדינה ותושביה הם צפונבונים יפי נפש שמבלים כל היום בארומה – בין השנים 1994 ל-2006 נגדעו חייהם של 115 אזרחים בפיגועי התאבדות באותה "בועה".

תל-אביבים לא יודעים מה זה פחד? – נסו לעלות לאוטובוס ולהזיע כל הדרך הבייתה מבית-הספר רק כי התיישב לידכם אדם מזוקן עם מעיל שחור ומזוודה.

אולי תל-אביבים לא מבינים (ברוך ה') מה זה לחיות בשגרה של אזעקות יומיומיות, אבל הם יודעים טוב מאוד מה זה לנסוע באוטובוס, לשבת בבית קפה, לרקוד במועדון, וברגע אחד, ללא התרעה או דרך להתגונן – להתנפץ לרסיסים (או להינצל ולהישאר עם טראומה לכל החיים).

קו 5; דיזנגוף סנטר; אפרופו; הדולפינריום; התחנה המרכזית הישנה; קו 4; מייקס פלייס; סטייג'; שוק הכרמל. אלה אינם מקומות הנקשרים בשלווה תל-אביבית חסרת דאגות. אלה מקומות רוויים בדם.

ואם עדיין לא השתכנעתם, הרשו לי להחזיר אתכם לתחילת שנת 1991. ת"א כונתה אז אזור א' לא בגלל שהייתה מרכז העניינים במדינה. היא כונתה כך כי נחשבה למטרה העיקרית של הסקאדים ששלח סאדאם חוסיין, מחשבה שהוכחה כנכונה כאשר מרבית הטילים שהומטרו על ישראל נחתו בעיר.

אחד הזכרונות הראשונים שלי בחיים הוא שאני שוכבת מזיעה כולי בתוך ממ"ט – שזה סוג של אקווריום אטום עשוי יריעת פלסטיק שאמור להגן על תינוקות מחומרים כימיים רעילים – וכל המשפחה סביבי עם מסכות אב"ך, נראים כמו יצורים מסוייטים.

במשך חודש וחצי הסתגרנו ככה בחדר אטום עם שקי חול וסלוטייפ, מתפללים שהסקאד העתיד ליפול לא ישחרר לאוויר משהו שממש לא כדאי לשאוף. וכל זה בגלל מלחמה שבכלל לא נגעה אלינו.

אז כן, גם עם שגרת טילים יש לנו ניסיון.

כל ישראלי חי עכשיו או פעם תחת איומי טרור. ליבי עם תושבי שדרות שחיים כך כבר 11 שנים ברציפות, ושלוותם מוקרבת לטובת דעת קהל עולמית.

עם קשה עורף אנחנו, במובן הטוב של הביטוי. אז שתו מים, ונתראה בחיים אחרים.

***פוסט נוסף בנושא: מדריך לטרוריסט המתחיל***