טיפוסים

3:20.

אמצע הלילה, אמצע הכביש, אני ואימא שלי עולות למונית ואומרות לנהג: "מיון תל-השומר."

כל הדרך יורד גשם. אני במושב האחורי, רועדת מקור, מתפתלת ומשתדלת מאוד שלא להקיא כשהנהג מקפץ בפראות על פסי האטה.

*

הכל התחיל שש שעות לפני-כן.

דם.

לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שמבחינה ביולוגית מסויימת, הדימום הזה לא הפתיע אותי במיוחד ולא הדליק נורת אזהרה.

לפחות עד ששמתי לב שאני הולכת להשתין כל עשר דקות. טוב, שתיתי הרבה מים, זאת בוודאי הסיבה.

ארוחת ערב בעשר. עד אחת וחצי בלילה הגעתי למצב בו אני מתפתלת מלחץ וכל מה שיוצא זה דם. בניגוד למה שהמשכתי להגיד לעצמי כל הערב, זה לא עבר. בלית ברירה הערתי את אימא שלי, שיעצה לי בנימת הרגעה אופיינית ללכת לישון ו"בבוקר נטפל בזה."

לא הצלחתי להירדם. ביליתי שעה וחצי בהתפתלויות במיטה או בשירותים, עד שהתקשרתי למוקד אחיות ונשלחתי למיון עם הפנייה ממוחשבת (בהזדמנות זו, מי הגאון שהחליט שהמוקד של מכבי נסגר בעשר??).

אימא שלי קמה, מטושטשת ורועדת מקור, והכינה לעצמה תה תוך כדי מלמול "כל הניסים והנפלאות קורים לך בלילה?"...

ככה, כמו שאני, נסענו לתל-השומר. "כמו שאני" זה כולל לא רק את האישיות המקסימה שלי, אלא גם מפגע אופנתי בדמות מכנסי פיג'מה שחורים ועבים, חולצת טריקו עם הדפס מתפורר של מיקי מאוס וסוודר שחור מצמר. לא בדיוק הצורה בה את רוצה לפגוש רופאים חתיכים.

*

יצאנו מהמונית היישר לגשם השוטף ומיהרנו לבניין בית-החולים. שאלתי את המאבטח בכניסה איפה המיון, והוא הצביע לכיוון הנכון ופיהק. הוא בטח רגיל לראות אנשים הזויים כל הזמן.

בפנים היה חימום. תודה לאל. חדר ההמתנה היה ריק, ונכנסנו פנימה מיד, בלי לחכות אפילו שניה. סיפרתי למזכירה הרפואית מה הביא אותי עד הלום, והתפלאתי שבכלל יצא לי קול. היא שאלה בת כמה אני, ואני כהרגלי בקודש, אמרתי את האמת המדוייקת – "עוד שבוע 23", ובלב חשבתי, אחלה מתנת יום הולדת.

מאותו הרגע התחילו להתייחס אליי בשם: "הבחורה הצעירה".

החל מהשעה 3:40, אחרי נתינת דגימת שתן (כלומר, דם), נזרקתי על מיטה מספר 21 באגף 2 של המיון הכללי.

שתי אחיות נמרצות הורו לי להפשיל את השרוול הימני והתחילו להתעסק לי בזרוע – אחת עם לחץ-דם, ואחת עם דופק.

"122", הודיעה זאת עם הדופק. זאת עם הלחץ-דם שלחה אליי מבט מודאג והתחילה לדבר איתי על מזג האוויר.

"כל מי שבא מבחוץ אומר קור כלבים", אמרה, "אני לא מבינה את זה."

המהמתי בשיניים נוקשות. אם את מתרוצצת הלוך ושוב בתוך חדר ממוזג באוויר חם ומלא באנשים עם בעיות, מה הפלא שההבנה ההגיונית היא ממך והלאה?

"איך יכול להיות דופק 122 במנוחה, אה?", היא המשיכה בחביבות, "תירגעי, מתוקה!"

אז לקח למתוקה עשר דקות נוספות כדי להירגע, עד שהדופק ירד למספר נורמלי, 93.

האחות הרחמניה שאבה ממני דם למבחנה אחת, ואז חיברה לאותו חור צינורית עירוי. לאחר מכן יצאו שתיהן והותירו אותי עם שקית נוזלים שטפטפה באיטיות לתוך הווריד שלי.

עם כל העייפות וחוסר הנכונות שלי להגיד יותר משלוש מילים בממוצע בחמש דקות, היה זה אך מתבקש לקלוט בתשומת לב רבה יותר את קולות הרקע.

מצד שמאל, במיטה הסמוכה לשלי, נשמעו ללא הפסק זעקות כאב ואנחות של בחור בן 19 (להלן, "החייל"); מצד ימין – חרחורים מבשרי רעות של אדם מבוגר שהובהל לשם ע"י פרמדיקים ומשפחה חרדית חרדה ("הזקן"); ממקום כלשהו בצד השני של החדר נשמעו צפצופים מעצבנים של מכונת חמצן; על המיטה שמולי היה שרוע איזה ברנש עם שיער ארוך ושחור אסוף לקוקו מלא קשרים ("ההומלס"?). אלוהים יודע איך הוא הצליח לישון ברעש הזה.

בשלב מסויים הגיע סוף-סוף רופא, שביקש ממני לספר את כל קורות הערב הנפלא שעבר עליי. אני חייבת לציין שאין כמו הרגע הזה בו גבר צעיר ודתי בוהה בך ושואל: "את במחזור?"

בהחלט חוויה מרגשת.

אחרי שהבהרתי לו שזה היום האחרון ושאין סיכוי שהדימום קשור לזה, הוא אמר, "עוד מעט יגיעו תוצאות ראשוניות של בדיקת הדם, וגם נקרא לאורולוג."

הרופא הדתי הסתלק, ואז זכיתי לשמוע בעל-כורחי את השיחה שניהל החייל שלידי עם צוות של רופאים ואחיות שהקיפו את מיטתו. הוא יילל שכואב לו, שהמשככים הרגילים לא עוזרים והתחנן שיתנו לו משהו חזק יותר. הרופא הסביר לו שזה בלתי אפשרי כל עוד הם לא גילו את מקור הכאב. החייל לא נשאר חייב, ותוך כדי זעקות מיוסרות ובקול חנוק מדמעות הוא צעק: "אתם הורגים אותי, די, תפסיקו להרוג אותי! אני מת!"

הם הבטיחו שיעשו הכל כדי לעזור לו ("אז תנו לי משהו חזק, זה מה שיעזור לי!"), ובצאתם הוא חדל לצעוק ורק נאנח ונאנק מכאבים. שמעתי אותו ממלמל יותר מפעם אחת, "אלוהים, תיקח אותי, נמאס לי..."

גם הצד השני לא היה חף מדרמות. הזקן החרדי, שעד אותו רגע שכב בשקט יחסי, החל לפתע לחרחר ולהשתנק. אשתו קראה בשמו בבהלה (הוא לא ממש ענה), ועד מהרה הזעיקה עזרה. שתי אחיות חלפו בריצה על פני המיטה שלי כדי לטפל בו.

הסתבר שהוא חטף שם התקף נוירולוגי, דומה לזה שבגללו הגיע מלכתחילה למיון.

החרחורים שככו לאחר כמה דקות, אבל שאריות מהם עדיין נכחו בראשי. החייל ייבב בשקט, ורק מכונת החמצן הארורה המשיכה לצפצף באותו ווליום. מרחוק שמעתי את אחת האחיות אומרת, "דוקטור, מיטה 21, הבחורה הצעירה."

כמה שניות לאחר מכן, הופיע מולי אורולוג בעל מבנה גוף של שחקן פוטבול, שדיבר בשקט במבטא רוסי כבד. מסתבר שלא כל הרופאים הרוסים מאיישים עמדות אבטחה.

זאת הייתה הפעם החמישית בה סיפרתי לאדם זר על ממצאי מערכת השתן שלי. הוא מלמל משהו לא ברור שמתוכו הבנתי שהוא ידאג שאקבל בקרוב אנטיביוטיקה ישר לווריד. יופי טופי.

הלך הבריון, ולאחר צאתו לא היו עוד ביקורים במשך כעשרים דקות. שכבתי על המיטה וניסיתי להירדם, אבל כל הזמן חשבתי על החייל משמאל שלא הפסיק לבכות, ועל אשתו של המחרחר מימין, ששאלה את בעלה שוב ושוב אם הוא יודע מי היא.

בערך בחמש בבוקר צצו שני רופאים נוספים – אחד מומחה ואחד מתמחה, תורני לילה שהסתובבו שניהם עם נעלי קרוקס.

היר ווי גו אגיין...

נאלצתי לספר, שוב, למה הגעתי למיון, אך הפעם היה מי שרשם – המתמחה הבלונדיני, תחת עינו הפקוחה של המומחה בעל השיער הכתום, שהיה גם דתי (כנראה שיש מין חוק כזה בתל-השומר; 50% מהרופאים סרוגים...).

לפי תוצאות בדיקת הדם שהגיעו סוף-סוף, הם הודיעו לי שככל הנראה יש לי זיהום בדרכי השתן. התאפקתי שלא לגחך. אמרתי להם שעדיין לא בדקו אפילו את הדגימה שלי.

הם העיפו מבט אל השידה, עליה עמדה הכוס עם הראיות המרשיעות.

"כן, לפי הצבע זה זיהום בדרכי השתן", אמר המתמחה בחיוך, "אבל אני תיכף אקח את זה בכל זאת לבדיקה, כדי לוודא."

הג'ינג'י עמד לו על הראש בזמן שתחקר אותי על ההיסטוריה הרפואית שלי ושל המשפחה שלי, ואז הורה לו לבצע בדיקה גופנית והלך לפטפט עם החייל.

אימא שלי יצאה כדי לצרוך את מנת הקפאין היומית שלה, ואני נשארתי עם הבלונדיני המצחיק שמאותו רגע התחיל להסתלבט על הבוס שלו.

"משחק אותה קשוח, אבל כולם קוראים לו ד"ר ג'ינג'י", אמר, "תהרגי אותי, אין לי מושג מה השם האמיתי שלו."

אחרי רבע שעה של בדיקות שונות ומשונות (למה שתהיה לי פריחה ברגליים??), הוא לקח את דגימת השתן שלי (אוף, אין ביטוי אחר? זה נשמע כל-כך זקן...) ויצא. אימא שלי חזרה והתיישבה על הכיסא שלידי.

שקית העירוי עדיין לא התרוקנה, ולכן ידעתי שיש לי עוד כמה שעות משעממות להעביר עד שאצא מכאן.

לא הייתה לי מוזיקה, ולא היה ספר או עיתון, לכן לקחתי את הדבר הקריא היחיד בחדר –

הגיליון הרפואי שלי.

רבות נאמר על כתב הרופאים, וכל מיני קונספירציות טוענות שהם עושים זאת בכוונה כדי למנוע מהחולים להבין מה לא בסדר אצלם. כך או כך, הצלחתי לפענח כמעט את כל מה שנכתב עליי ע"י המתמחה הבלונדיני. וכך, בין היתר, הוא בחר לתאר את התנהלותי הכללית באותו לילה:

"החולה עירנית, נינוחה, מתמצתת וצלולה."

אני לא מבינה כיצד אפשר לכנות את המצב הסמרטוטי בו הייתי מצוייה בשם "עירנות"; כנראה שהייתי אמורה להביט במבט מזוגג ולנהום משפטים לא ברורים כדי להיחשב חסרת צלילות.

נינוחה? – הרי התפתלתי שם כמו ילד קטן שאוחז במכנסיו ומפחד שעוד רגע יברח לו (לפחות עד שהאינפוזיה החלה לתת אותותיה). ובטח שאהיה תמציתית, איזה בנאדם נהנה לפרט על דם שיוצא לו מכל מיני חורים בגוף?

המתמחה הבלונדיני חזר ואמר לי בגיחוך קל שהוא זקוק לגיליון. הושטתי לו אותו ואמרתי איזו בדיחת קרש מהסוג של "הייתי צריכה להביא משהו לקרוא, חה חה..."

הוא בישר לי שבדיקת השתן הוכיחה שבאמת יש לי דלקת. כאילו שלמישהו היה ספק.

בינתיים חזר ד"ר ג'ינג'י יחד עם מתמחים נוספים, והם כללו אותי בסבב המיון (כן, ממש כמו באנטומיה של גריי: "הדר לוי, בת 23, הגיעה למיון כשהיא מתלוננת על בלה-בלה-בלה...").

ד"ר ג'ינג'י האיץ עד למקסימום את זרימת המים בעירוי שלי; בכל זאת, תפסתי מיטה כבר שעתיים רק בגלל פיפי אדום, כשיש אנשים מפרכסים מסביב.

הזכרתי לשני נועלי הקרוקס, שהאורולוג הבטיח לי מנת אנטיביוטיקה לווריד. זאת הייתה הסיבה שהם נאלצו לסבול את נוכחותי (העירנית!) עוד שלושת-רבעי שעה.

אמי היקרה ניצלה את הזמן הזה כדי להתקשר לכל מיני אנשים ולדווח להם היכן בילינו את הלילה. כך עלה לעשרים מספר האנשים שמכירים בפרוטרוט את תפקוד הכליות שלי.

נפלא.

הקשבתי לד"ר ג'ינג'י שהתעכב ליד המיטה של החייל ושאל להרגשתו. החייל כבר לא צעק ולא נאנח, רק אמר בקול זועף, "עכשיו בסדר. למה לא נתתם לי את זה מההתחלה?"

אחר-כך התחלתי לקטלג לקבוצות את כל חברי הצוות הרפואי לפי צבעי המדים שלהם:

כחול – מנהל מחלקה.

תכלת – מתמחה.

ירוק חולני – רופא.

בורדו – אחות.

בורדו עם נגיעות כתום – אחות שהקיאו עליה.

שחור – סניטר (שגם בעצמו היה שחור, אבל נעזוב את זה...).

קצת לפני השעה שבע חזר המתמחה הבלונדיני כדי להסיר את המחט של העירוי שהייתה תחובה בזרועי הימנית במשך שלוש שעות. זה היה השלב שבו בקושי דיברתי או זזתי מרוב תשישות, והוא קצת נעלב כששלף את המחט בלי שאניד עפעף.

"הסרת הלוט, את לא שמחה?"

"אני מתה לישון", הודיתי.

"אז תישארי פה."

אימא שלי צחקה, אני חייכתי. הבלונדיני הושיט לי את המרשם לאנטיביוטיקה, שעליו הייתה מוטבעת חותמת עם השם "ד"ר ג'ינג'י".

לא התאפקתי. "מה, גם בחותמת הרשמית שלו כתוב ג'ינג'י?"

"כן", ענה הבלונדיני תוך כדי גלגול עיניים. באותה שניה נכנס ד"ר ג'ינג'י כדי לחתום על טופס השחרור.

היאח הידד.

בדרך החוצה עברתי בשירותים של חדר ההמתנה מחוץ למיון. בראש עברה לי מחשבה קצת אירונית על העובדה שבְמקום של ריפוי וניקיון, קיימים שירותים שבמבט ראשון הזכירו לי את השירותים בתחנה המרכזית של עפולה אחרי שעצרו שם להפסקה ארבעה אוטובוסים של אגד. רק חסר שהייתה יושבת בכניסה מנקה מזדקנת שגובה שקל מכל אחד וקורעת פיסות של נייר טואלט כדי לחלק לנכנסים.

ברחתי משם מהר מאוד, לפני שאשמע את השלפוחית שלי צועקת, "תגידי, את התחרפנת?! עד שהתנקיתי קצת אחרי 12 שעות של דימום, את מכניסה אותי למקום המטונף הזה?!"

חזרנו במונית הבייתה, כשאני במצב צבירה של קרחון. לפני שהתחפרתי במיטה ונרדמתי עד אחת בצהריים, עוד הספקתי לשבת בסלון ולצפות בשחר פאר מובסת באליפות אוסטרליה.

אימא שלי נאנחה בהקלה. כנראה הבינה שאני מתחילה לחזור לעצמי.

שכחו מהתיכון. לא עוד חרשנים, מופרעים, ילדי כאפות ומלכות כיתה. היצורים המעניינים באמת הם בני 20 פלוס שמסתובבים באוניברסיטאות, במכללות ובבתי ספר מקצועיים (אהמ... אהמ...).

1. הנעדר

הסטודנט שהגיע לשיעורים הראשונים בתחילת השנה, אך מתישהו, ללא התרעה שתכין אותנו לקראת האובדן הכואב, נעלמו עקבותיו ומאז הוכרז כנעדר.

בכל פעם שהמרצה קורא בשמו לשווא בתחילת השיעור, נוצר לו כינוי חדש ("הנפטר" זה החמור מביניהם), ושיטוט בפייסבוק שלו מגלה שבזמן שאתם מתייבשים בכיתה מחניקה והמוח שלכם עובר תהליך חפירה מעמיק - הנעדר חוגג בחו"ל.

2. הפצצה המתקתקת

הסטודנט שרק מחכה לרגע שבו ייפתח דיון שיצית ויכוח עסיסי, אליו הוא יתרום בשמחה ובצעקות את דעתו המוצקה.

בדרך כלל קיימים לפחות שניים כאלה בכל כיתה, כשדעותיהם המנוגדות וכישוריהם הקולניים גורמים לכל שיעור תמים להישמע כמו מקהלת נביחות של כלבי השכונה.

3. הדוס

הסטודנט הדתי שתמיד נמצא במיעוט מגזרי (להוציא כמובן את אוניברסיטת בר אילן).

הדוס יתהה בשאלות כגון "למה אין מזוזה בכניסה לכיתה?", ידאג לדחות את השיעור שנקבע לתשעה באב וישמש כסמכות הרבנית של הכיתה בענייני חגים וצומות.

הדוס מגיע ליום הראשון ללימודים בתחושה שהוא עומד להיות הצדיק היחיד בסדום (עמכם הסליחה...), וכשהוא מגלה שיש דתי נוסף, הוא מתרגש כאילו מצא אח אובד.

4. הפטפטן

הסטודנט שלפעמים נדמה כי בלע רדיו שהיה תקוע על התכנית "הכל דיבורים" ברשת ב'. אם תשבו לידו, תזכו לקבל הרצאה כפולה - אחת מהמרצה, שתעסוק בנושא הנלמד, ואחת מהפטפטן, שתעסוק קצת בנושא הנלמד והרבה בעניינים מרתקים יותר כגון מה הוא אכל בצהריים ואיזו נסיעה מחורבנת הייתה לו עד לכאן.

בשעת הצורך יתפקד הפטפטן כפצצה מתקתקת (ע"ע) - לאחר הפיצוץ.

5. הסטלן

הסטודנט שמשרה סביבו אווירה של עייפות אדישה.

אֶת הזמן בשיעור בו הוא לא ישן, מבלה הסטלן בבהיה משועממת בנוף האורבני המפוייח הנשקף מבעד לחלון, או בשרבוטים חסרי תוחלת במחברתו.

לעתים רחוקות מואיל בטובו הסטלן להשתתף בשיעור באופן פעיל. על הכנת עבודות כמעט שאין על מה (ועם מי) לדבר. צ'יל אאוט, מאן!

6. בעל חוכמת החיים

הסטודנט שכבר עבר הכל בחיים ומרבה לדבר מניסיונו ולחלוק את חוויותיו הרבות שליוו אותו בדרכו אל גילו המופלג, 30.

כאשר מתפתחים דיונים בכיתה, בעל חוכמת החיים תמיד זוכה להקשבה מלאה בעיקר מצד הינוקא שבחבורה - בכל זאת, והדרת פני זקן...

7. העולה

הסטודנט שלא נולד בישראל ובעל שפת אם שאינה עברית.

בנוסף לקשיים טכנייים בלימודים, העולה ייאלץ להקשיב לחבריו הצברים מפגינים בפניו את כשרונם המוטל בספק בידיעת שפות זרות:

דובר הצרפתית יתפוצץ מצחוק כשישמע בפעם האלף "וולה וו קושה אווק מואה סס וואר"; דובר הרוסית יתקשה להתרשם מהעובדה ש"בבושקה זה סבתא"; דובר האנגלית סתם יביט בכם בחרדה כשתדברו אליו באנגלית-ישראלית שלמדתם בבית הספר הגבוה לערסים צעצוע.

להתראות, תהיו ילדים טובים!

אני לא מתיימרת להיות מומחית גדולה, אבל לאור העובדה שהצלחתי להחזיק מעמד עשרים וחמישה שבועות רצופים בכתיבת פוסטים, הנה כמה דברים חשובים שלמדתי על הכתיבה:

הכל אישי כמובן - כל אחד והרגליו המוזרים 

1. מחברת ועט הם פריטים חיוניים שחייבים לנוח לצידכם על המיטה כשאתם ישנים (רק לא להיסחף ולארגן להם כרית ושמיכה).

הפסקתי לספור מזמן את הפעמים בהן התעוררתי בבוקר וגיליתי שהדפים מלאים בשורות עקומות משורבטות בכתב יד מזעזע, של רעיונות שעלו בי לפני שנרדמתי או לעתים באמצע הלילה.

כדאי לא להגיע למצב בו אתם עולים על רעיון כתיבה בזמן שכיבה במיטה, ואז זונחים אותו בעצלנות תוך כדי שכנוע עצמי שבבוקר כבר תזכרו על מה חשבתם.

אז לא, זה לא יקרה. בבוקר אתם אכן תזכרו שהיה לכם רעיון, אך פרטים ומשפטים מדוייקים שנהגו כשאתם חצי ישנים הם לא משהו שייחרט בראשכם העמוס ממילא בשרידי חלומות מוזרים.

2. אימא שלי היא האינדיקציה הטובה ביותר לאיכות הכתיבה שלי. כשהיא קוראת דברים שכתבתי, ואף שריר לא זע בפניה והצחוק נשאר בגדר המלצה בלבד – אז אני יודעת שקלעתי בול (כמו במקרה של הפוסט: מדריך לטרוריסט המתחיל שגרף את מרבית הלייקים וההמלצות בבלוג הזה).

כשהיא מחייכת – אז אני מתחילה לדאוג, בודקת מה גרם למחדל הזה ומגלה שהיא צחקה מאחד המשפטים הכי חלשים שלי. :)

3. כל קטעי הכתיבה שלי שהוקלדו למחשב – החל מסטטוסים מטופשים בפייסבוק, דרך הפוסטים בבלוג הזה וכלה בסיפורים הארוכים שכרגע נכתבים למגירה – כולם ללא יוצא מהכלל נכתבו קודם כל בכתב יד.

לדעתי המקלדת מהווה מתווך לא רצוי בין המוח החולני שלי למה שבפועל עולה על הכתב. אני מוכרחה, פיזית, להחזיק עט ולהרגיש כיצד כל מה שיש לי להגיד יוצא מהלב, ממשיך אל היד השמאלית שלי ונגמר בדיו כהה על הדף (ממש שירה לשמה. אל תתייחסו לרגשנות הזאת, האמת היא שסתם יש לי ניסיון מר עם וירוסים במחשב).

אז יכול להיות שבשל כך אני אחראית לרצח של מאות עצים, אבל אני משלמת על זה בכאבים עזים בכף היד ובעובדה שהחדר שלי נראה כמו תוכו של פח למחזור נייר.

4. העובדה שהייתי חננה בשיעורי לשון בתיכון, משתלמת עכשיו בגדול. לא אשכח את הערב בו התקשרתי למורה שלי ללשון בכיתה י' כדי לברר מה הציון שלי באחד המבחנים. היא נאנחה ושאלה אותי בקול נכאים: "הדר, מה קרה לך במבחן הזה?"

מיותר לציין שכמעט חטפתי התקף לב באותו רגע, ושאלתי בפחד: "למה, כמה קיבלתי?" והיא ענתה: "93".

אז העובדה שהמורה הזאת זיהתה את ההכרח שלי תמיד לשאוף למאה ופשוט לדבר כמו בנאדם, גרמה לי לתפקד כאבשלום קור לעניים (כן, אני מהקרציות האלה שמתקנות דקדוק לאנשים).

עריכה לשונית היא אולי לא תפקידו של הכותב, אבל כשאין מישהו אחר שעושה אותה והיא נופלת על כתפיו של זה שכותב סטטוסים או פוסטים בבלוג הפרטי – אז העילגות או היעדרה יכולים להשפיע על תפיסתו של הכותב בעיני הקוראים.

לפחות אצלי זה תופס משקל מכריע, אבל כבר הסכמנו שאני סתם פרפקציוניסטית מעצבנת...

אתר מצויין בנושא: עריכה לשונית.

5. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

ככל שהמשפט יותר ארוך – יותר טוב. אנשים שאומרים לי שאני מגזימה בתיאורים וטוענים שהמשפטים שלי מסורבלים לעתים, מבחינתי הם עצלנים שלא טורחים להתעמק במה שהם קוראים ועושים זאת סתם כדי להעביר את הזמן. איבדתם אותי? – תתרכזו. אפשר לחשוב שאני כותבת דברים הרי גורל.

משפטים ארוכים ומפורטים מהווים את אחת הסיבות שסדרת ספרי הארי פוטר קיבלה מקום של כבוד על המדף שמעל המיטה שלי, ולראיה משפט תמים מהספר החמישי שמורכב מלא-פחות מ-27 מילים:

תושבי דרך פריווט, שנושלו מעיסוק בתחביבים כגון שטיפת מכוניות וכיסוח הדשא, נמלטו פנימה אל צל בתיהם הקרירים ופתחו את חלונותיהם לרווחה בתקווה לפתות משב רוח לא קיים.

(מתוך "הארי פוטר ומסדר עוף החול" / ג'יי. קיי. רולינג)

חשבתם ש-27 מילים זה הרבה? תחשבו שוב:

הוא המתין לשיחת טלפון מנשיא של מדינה נידחת, ובעודו תוהה מתי סוף סוף יתקשר האיש הארור, ומנסה לשווא להדחיק זכרונות לא נעימים מהשבוע החולף, שהיה שבוע ארוך, מייגע וקשה, לא נותר בראשו הרבה מקום לדברים אחרים.

(משפט של 36 מילים, מתוך "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" / ג'יי. קיי. רולינג)

בקיצור (או שלא...), כל המרבה לחפור, הרי זה משובח!

6. קשה עד בלתי אפשרי לכתוב כשאנשים מסביב מדברים.

אולי זה נובע מהמנהג הזה שאימצתי לעצמי שעיקרו לצותת לשיחות של אחרים (סתם כי מעניין להקשיב לנושאים ההזויים שאנשים לא מתביישים לפתוח בפומבי), אבל בכל מקרה, במצב כזה קשה להתרכז גם בכתיבה. דברו חלש!

7. קלישאות הן דבר מאוס שיש לעקור מן השורש. לפעמים כשאני קוראת עיתונים אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כמות האמרות החבוטות הרשומות שם שחור על גבי לבן גורמת לי לבחילה עזה. שלא נדבר על הרגעים המבוזבזים האלה, כשמרואיינים עומדים קבל עם ועדה ואומרים הרבה, ולא אומרים כלום.

בשורה התחתונה, יש להפשיל שרוולים ולשים לעצמנו כמטרה את צמצום השימוש בקלישאות – ויפה שעה אחת קודם.

8. ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב

כבודו של עברי לידר במקומו מונח, אך אני הייתי מנסחת זאת כך: ברגעים שאני לא יכולה לכתוב לא טוב לי (אני ממש מרגישה את שאלת ההיגיון הפסיכומטרית מתגבשת ועולה).

מחסום כתיבה זו צרה שנתקלתי בה לא אחת במהלך (כמעט) עשרים וארבע שנותיי. פעם זה גם נמשך כמה שנים.

הבלקאאוט הזה מבאס, מעציב, מרגיז. הוא גורם לכם לשבת עם עט מרחף מעל דף שנותר ריק.

לפעמים זה אומר שטוב לכם בחיים, כמו שעברי שר, אבל לפעמים זה אומר שאתם עלולים להתפוצץ מרוב רגשות וחוויות שאתם לא מסוגלים להעלות על הכתב, בין אם אתם כותבים מתוך כאב ובין אם לא.

דבר חשוב נוסף שלמדתי בהקשר הזה – בסוף זה חוזר.

ובנימה אופטימית זו (עוד קלישאה מפגרת) אסיים להפעם.