לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

טיפוסים


אני הדר לוי, ואני מכורה לכתיבה (אוהבים אותך הדר). יש לי כישרון כזה, ויש שיאמרו הפרעה, להעביר ביקורת על כל דבר - ולצחוק על זה לאחר שהעצבים שוככים. הבלוג הזה יעסוק (בעיקר) באנשים שכולנו מכירים ומזהים. טיפוסים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2013

ארבל


 

חיילים שבוזים, טרמפים דתיים, פועלים ערבים, נוף עוצר נשימה והרבה חרא של פרות – הכל היה מנת חלקי ביום רביעי שעבר.

אה, ונסיעה אחת עמוסה בטיפוסים מוזרים...

 

27/3/2013


חול-המועד פסח הגיע, מה שנתן את האות לטיול השנתי שלנו בקו 835 שיוצא בשבע ורבע בבוקר. הפעם, נסענו אחותי אורית ואני לכיוון טבריה באוטובוס מפוצץ שהיה מאוכלס בעיקר בחיילים, שמבחינת כמה מהם המדרגות והמעבר היוו אחלה מקום להשתרע בו.

בעפולה ירדו כמעט כולם, ומי שהמשיך לטבריה נאלץ לבקר בשירותים הדוחים בתחנה המרכזית. עדיין גובים שקל על הזוועה הזאת.

 

אחרי שעתיים ורבע מתחילת הנסיעה הגענו לצומת כפר-חיטים, משם לקחנו טרמפ עם איזה סבא'לה דתי שגר בכפר-זיתים, שמיד הפליג בסיפורים כיצד היה חורש את מצוק הארבל בשבתות עוד לפני שסידרו שם ידיות אחיזה וקרשים. הוא הוריד אותנו בכניסה למושב ארבל, משם צעדנו ברגל דרך המושב בשביל אפוף ריח של רפת, שליווה אותנו עד שהתחברנו לכביש העוקף שעולה למצוק. משם, טרמפ נוסף, שוב דתיים, והגענו לשמורה שכבר הכילה כמות לא מבוטלת של מטיילים.


 

בשעה 10:30, לאחר התארגנות מהירה (כלומר, אוכל), התחלנו את המסלול בעליה קצרה לשתי תצפיות נוף מדהימות. השלט "סכנה – תהום!" שהיה תקוע בכל מקום רק דירבן אותי להתקרב אל הקצה ולהביט מטה אל המדרון התלול של המצוק. הרוח העזה שנשבה בהחלט הפכה את העניין למסוכן יותר.

הרוח המטורפת המשיכה גם כשהתחלנו לרדת מהמצוק, והשמש שהתחבאה לעתים מאחורי העננים לא העיקה כלל – לא זכור לי טיול במזג-אוויר כל-כך מושלם.

במהלך הירידה נעזרנו מדי פעם ביתדות מתכת שהיו קבועות בסלע, להלן החלק האתגרי במסלול שהיווה את הסיבה לפקקים קצרים של משפחות וצהלות של ילדים.

בדרך דילגנו בין יציקות חומות וריחניות שהובילו לעדר של פרות שרבצו במערה בהר. כמה עשרות מטרים משם, פגשנו בעדר נוסף שהתנחל בצילו של המצוק וליחך עשב.

 

סטינו מעט מהשביל השחור לאדום כדי לבקר ב"מצודת המערות" שנבנתה במאה ה-מספרכלשהו- על ידי -שמוזרכלשהו- שהשתמש באבני -שקרכלשהו- כדי למלא את שאיפות השליטה שלו.

אל המצודה הובילו 9,000 מדרגות בערך, וכאשר השתרכנו במעלה עקפו אותנו בקלילות כמה ילדות. ממש בושה.

במהלך העליה נכנסנו למערות, שמפתחיהן נשקף אותו נוף שראינו עד אותו רגע, רק שעכשיו נוספה לו מסגרת כהה של קיר מחורר. הגענו לראש המצודה והתיישבנו שם למנוחה של 20 דקות בערך, סתם כי לא מיהרנו לשום מקום וכי אורית פדלאה.


 

חזרנו למסעף השבילים והמשכנו לרדת בשביל האדום, שהפך תלול יותר. כמות המטיילים פחתה מאוד מכאן, אבל ארבעה סוסים פיצו על האובדן הקשה. לא יכולתי שלא להרהר במחשבה על כך שבזמן שצעדנו עם עשרות אנשים ראינו בהמות שמנות ונוהמות, ולעומת זאת, כשצעדנו כמעט לבדנו ראינו חיות אצילות ויפהפיות...

במורד המצוק הגענו לעין-ארבל והופתענו מאוד למצוא בו מים; בדרך-כלל מעיינות שנקראים "עין – x" מתבררים בסופו של דבר כ"אין – x". ליד המעיין היה שרוע זוג על שמיכה, ובמרחק-מה מהם נמצאה חבורת ילדים מן הכפר הסמוך, שהתחרו בזריקת אבנים על שלט הברזל הירוק של השמורה. השניים שלא עסקו במשחק המקסים הזה, ישבו על הקרקע ושזרו זרים מפרחים צהובים. כמה פסטורלי.

 

התרחקנו מהצעקות, עקפנו את הילדים המעצבנים וסיימנו את המסלול בכפר חמאם לאחר כמעט שלוש שעות. משם ציפתה לנו הליכה של שני קילומטרים עד צומת מגדל. בעודנו הולכות בכביש היוצא מחמאם, פנה אלינו "מקומי" וצעק לעברנו במבטא ערבי: "נו, מה אתן אומרות על הכפר שלנו?" השתדלנו לחייך ולתת מחמאות מאולצות, והוא המשיך: "רוצות שאסיע אתכן עד הצומת?" מיד ברברנו שתינו "לא, תודה", ו"אנחנו אוהבות ללכת ברגל" תוך כדי הגברת מהירות הצעדים. כן, ממש הייתי עולה למכונית שלו, ואני בטוחה שהוא היה לוקח אותנו לצומת.


 

פנינו לכביש 807 שהיה סואן, בטח בהשוואה לכביש הערבי השומם. לצומת מגדל, על כביש 90, הגענו ב-13:50. נחרדנו לגלות שתחנת האוטובוסים הייתה בעצם עמוד מסכן, והתכוננו לעמידה ממושכת תחת השמש. לפי המידע שאספתי מבעוד מועד (במקרה הכינותי מראש), אמור היה להגיע קו 963 מקריית-שמונה בשעה 13:53, כשלפניו ואחריו ישנו הפרש של 40 דקות בין הגעה של אוטובוסים אחרים. כשהגיעה השעה המשוערת אורית צחקה עליי ואמרה: "נו, הנה, 13:53, האוטובוס הגיע!"

אחרי שתי דקות היא כבר קראה: "יו, אגד מתקרב!"

נפנפנו לו בפראות כדי שלא יפספס אותנו בטעות, ואני הרשיתי לעצמי להגיד לה: "חה!" כשהבחנתי במספר שזהר על הצג – 963. האמת, הייתי די גאה בשיחוק הזה...

 

אז עלינו, שתי בהמות מיוזעות שהפרו את שלוות הנוסעים המנומנמים שמילאו את האוטובוס בדרכם לירושלים. לאחר נסיעה מהירה ירדנו בתחנה המרכזית בטבריה ופנינו היישר למקום הקבוע שלנו – הסניף הכשר של מקדונלד'ס. טרפנו ארוחת נאגט'ס מוגדלת (שהפכה גם היא להרגל) ולקראת שלוש יצאנו לעבר התחנות.

על רצפת רציף מספר 3 שכבו שני בחורים על מזרן כחול ענק; אחד מהם האזין למוזיקה באוזניות, והשני היה שקוע בשינה עמוקה, כאילו אין מקום מתאים יותר לתפוס בו חרופ, אלא בתחנה המוזנחת והמסריחה הזאת. חתולה מפוספסת הקיפה את השניים ורחרחה את הבחור הישן, בטח חושבת לעצמה: אפילו אני לא הייתי יורדת לשפל כזה.

 

בשעה 15:00 עלינו ל-835, לנסיעה שהתבררה כאחת ההזויות שנכחתי בהן בחיים. הנהג דיבר בצעקות אל נוסעים שחיכו בתחנות ואל הבת שלו שישבה מאחוריו; במושב מאחורינו ישב הומו בחברת הכלב שלו, העונה לשם "בילי", שלא הפסיק להתעטש במשך כל הנסיעה; וחייל במדים שחבש כובע צמר מוזר הסתובב הלוך ושוב בחיפוש אחר מקום ישיבה.

בשלב כלשהו החליט הנהג שזה רעיון מצויין לתת לבת שלו את המיקרופון, והיא התחילה לקריין את שמות התחנות במקום המערכת האוטומטית שנותקה. מדי פעם היא גם הוליכה את הכלב הענק שלה במעבר כדי שייחלץ את עצמותיו. אחר-כך היא חזרה לעמדת המדריך, והקפידה לבדוק האם המיקרופון עובד על ידי נשיפות ודפיקות. לעתים היא תיבלה את קשקושיה בהצעות כגון לבוא וללטף את הכלב, ובשאלות כמו "מישהו יורד בצומת כפר קרע?" שלא זכו למענה.

בקשות חוזרות ונישנות מצידם של כמה נוסעים עצבניים לא גרמו לה לסתום את הפה, עד שקמה אישה אחת והעירה לה בתקיפות: "המיקרופון עובד, עובד, תפסיקי בבקשה!" ואז קיבלנו שקט לאיזו שעה. כלומר, חוץ מההומו שדיבר בטלפון בקול רם מדי והתלונן ש"בילי לא מוצא את עצמו".

 

בשש בערב הגענו סוף סוף לתל-אביב, אחרי שלוש שעות של בידור להמונים וסיימנו את היום בריצה לקו 37 שיוביל אותנו בחזרה הבייתה. מקלחת, אוכל – ולישון.

נכתב על ידי , 30/3/2013 20:44   בקטגוריות חגים, טיולים, ישראל  
הקטע משוייך לנושא החם: חג שמח!
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לעשות סדר בבלאגן


 

כנגד ארבעה טיפוסים דיברה תורה:

 

1. המתמטיקאי החכם

מה הוא עושה: מחשב את הקטע בהגדה שהוא אמור לקרוא לפי הסבב שעושים שאר המסובים, ומשנן אותו היטב כך שכשיגיע תורו, הוא יהמם את כולם עם יכולת הקריאה המפעימה שלו.

ואף אתה אמור לו: "יש לי קטע של שתי שורות, לכן אני קורא שניים רצוף והורס לך את החישוב!"

 

2. המאבטח הרשע

מה הוא עושה: יושב סמוך לעורך הסדר, ממתין לסימן "יחץ", ומהרגע שבו נעטף האפיקומן במפית הוא הופך לשומר ראש חמור סבר ונטול סבלנות, ומגן על חתיכת המצה מפני גנבים.

אוי לו אם יירדם בשמירה, כי אז ייחטף האפיקומן ע"י ילד סורר, ועליו תופקד מלאכת החיפוש בבית ענק המלא פינות מסתור שרק ילדים הזויים מסוגלים לחשוב עליהן.

ואף אתה אמור לו: "השנה אנחנו כבר גדולים, לא נגנוב את האפיקומן. אתה יכול לקום לשירותים!"

 

3. המסמיק התם

מה הוא עושה: קורא קטע מסויים מאוד בהגדה, שנפל דווקא בחלקו – הפיסקה שמכילה בין היתר את המשפט: "...שדיים נכונו ושיערך צימח ואת ערום ועריה" שגורם לו לגמגם ולפניו לעלות באש.

ואמרת אליו: "ילד, מי לימד אותך מה זה עריה?"

 

4. זה שאינו יודע לשתוק

מחכה לרגע בו מישהו יעווה את פניו ויאחוז בבטנו בעת אכילת מצה, או עוקב לראות מי מגזים באכילתה, ואז פוצח בהרצאה חדשנית ומרתקת אודות ההשפעות הביולוגיות של המצה על מערכת העיכול שלנו.

את פתח לו – את דלת השירותים, נעל אותה מבחוץ והשאירו שם להתמודד.

 

 

חג שמח!

נכתב על ידי , 25/3/2013 00:13   בקטגוריות חגים  
הקטע משוייך לנושא החם: חג שמח!
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויוה לה ג'יפה


 

במהלך השנים חג הפסח הפך שם קוד ל"חג הניקיון". המועד המתקרב מהווה תירוץ, ואולי חוסר ברירה, לצחצוח כללי של הבית, מה שהופך אוטומטית את אימא שלכם ליצור שלא כל-כך נעים לשהות במחיצתו בתקופה זו.

המשפט "אבל אימא, אבק זה לא חמץ!" לא ממש עובד עליה, וכך אתם מוצאים עצמכם מצויידים בסמרטוט, דלי ומברשת אבק ומתחילים לקרצף – הכל כדי לא לחיות בתוך טינופת תמידית.

 

מלאכת הניקיון אינה פשוטה כלל, בעיקר כי הבית מכיל כל מיני סדקים וחווחים בלתי צפויים הנמצאים מחוץ לטווח יד אנושית, וגם עוד כל מיני פריטים שרק נראים תמימים אך מתגלים כעקשניים ביותר כשמתקרבים אליהם עם מגבון לח:

 

1. המקלדת

ללא ספק מקום ראשון ברשימת הפריטים הקשים ביותר לניקוי, שאין שום דרך להבריקם למשעי.

אם כבר הצלחתם איכשהו לחלץ מהמקלדת את הג'יפה, אחרי שהפכתם אותה ודפקתם עליה עד שכל המקשים שקשקו והרופפים מביניהם נפלו אל מותם, גם אז תישאר שכבת אבק דקה בין המקשים שאף פעם אין לכם כוח להבריש.

בין השלל שנושר ממנה ניתן למצוא מטעמים כגון פירורי במבה, שומשום, שקדי מרק, חתיכות משומנות של בורקס, אורז, פיסות נייר, כל מיני אבקות לא מזוהות, סיכות ביטחון קטנות ואבק, שנראה כדאגה האחרונה שלכם באותו רגע.

 

2. הרווח בין שני רהיטים בלתי ניתנים להזזה

מדובר ברווח מזערי בין הספריה לכוננית למשל, מזערי כל-כך עד שאין שום אפשרות להשחיל לשם יד, אך רחב מספיק כדי לצבור שכבת אבק עבה, דביקה ודוחה.

אז בהנחה שלא גיהצתם את היד לעובי של דף, מה עושים?

להלן מוגש הפיתרון היצירתי שמצאתי, לאחר שנים רבות של עצבים ותחושת גועל כללית:

* לוקחים שני שיפודי עץ ומחברים אותם אחד לשני בעזרת סלוטייפ.

* מלפפים מגבון לח בקצה המקל הארוך שיצרתם ומהדקים אותו אליו באמצעות גומיה.

* דוחפים את המקל לרווח המזורגג ומנקים את סנטימטר הרצפה שמפריד בין שני הרהיטים, ובא לגועל גואל.

 

 

3. החריצים של הספות

בהנחה שגם אצלכם פינת האוכל במטבח היא רק עוד מקום לאכול בו, כנראה שהספות בסלון ספגו את מירב השאריות שנפלו מהצלחות שלכם במשך שנה, וגם עוד כמה דברים שהקשר ביניהם לבין אוכל מקרי בהחלט.

וכך מגיע הרגע בו אתם ניגשים לספה, שבמבט ראשון נראית סבבה לגמרי, עד שאתם בוחנים את החריצים שמפרידים בין המושבים.

שלא נדע מזוועות.

מה לא מוצאים שם? פירורי אוכל מרוסקים בצבעים שונים, קליפות גרעינים ופיסטוקים, חרצנים של זיתים, עטיפות ריקות של סוכריות, סוכריות, חרוזים מהתקופה שבה הכנתן תכשיטים, שערות של בעל-חיים כלשהו ושל ילדה עם נשירה מוגברת, טישו נוקשה שטומן בין קיפוליו נזלת חיידקית מהחורף, וחלקים של לגו שנלכדו שם למרות שהזהרתם את האחיין לא להרכיב על הספה.

אה, וגם אבק.

 

4. שידת עץ פשוטה

לכל אחד יש בחדר שידה אחת לפחות, עשויה עץ פשוט וזול, צבועה בכתמים לא אחידים, שנקנתה מהמסגריה השכונתית או מהשוק של דלית-אל-כרמל לאחר שהחדר כבר נהיה קטן מלהכיל את כל השטויות שלכם.

כשאתם ניגשים לנקות אותה, מגלים שמספיק ניגוב אחד במטלית לחה וכבר הורדתם שכבת צבע רצינית. ואז כשאתם עוברים לנייר יבש, לפתע שביב עץ זעיר ניתק מהשידה ונתקע לכם באצבע. רבע שעה אתם עסוקים בחפירה באצבע בעזרת מחט, עד שאתם מצליחים לשלוף משם את הקוץ בפינצטה. לאחר הניתוח המאולתר הזה, כשאתם חוזרים לשידה כעוסים, מתחשק לכם פשוט להעלות אותה באש יחד עם המגירה החורקת שתמיד עולה לכם על העצבים.

 

 

5. המחשב

בשונה ממכשירי חשמל אחרים, המחשב זקוק גם לניקוי פנימי, כי אם לא מספיק שהוא מתקלקל כל שני וחמישי, הוא גם מפונק.

שני ברגים החוצה, דלת מתכת נפתחת, ואתם מביטים בזעזוע בלוח מלא חריצים ותבליטים, כונן אחד או שניים, שלושה מאווררים וסבך צבעוני של חוטי חשמל, והכל מצופה אבק בדרגות שונות של לחות.

הטעות הכי גדולה שאתם מסוגלים לבצע באותו רגע זה לעשות 'פו' לתוך המחשב. הטעות השניה הכי גדולה תהיה לנסות ולשאוב משם את הלכלוך. עזבו, שלחו את המחשב למעבדה של טכנאים רוסים שיעשו לו ניקוי יסודי, ובדרך אולי הם גם ימצאו את הקלקול העתיד לבוא.

 

 

אז לקראת פסח, מאחלת לכם מכל הלב בהצלחה. אני יודעת שאני זקוקה לה, בסיוט השנתי שלי שנקרא ניקיון החדר המסודר למופת שלי. מה, לא?

 

 

(בתמונה הזאת לא נכללים מדף וכוננית משולשת, עמוסים כולם ספרים. וגם מיטה שמתפקדת בתור ארון בגדים. ושידת עץ שנקנתה ממסגריה. הצילו.)

 

נכתב על ידי , 16/3/2013 22:26   בקטגוריות חגים  
הקטע משוייך לנושא החם: חופש פסח
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 35




הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTipa_Shel_Or אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tipa_Shel_Or ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)