הזמן: יום שלישי, 17:30. המקום: שדרות רוקח, תל
אביב. היעד: תערוכת הלגו.
גרוטאה לבנה בעלת חזות מג'וייפת שכבר שכחה מזמן
מתי ידעה ימים יפים יותר, מתגלגלת לאיטה בפקק אינסופי לעבר גני התערוכה. בתוכה
יושבים אני, אחותי, גיסי ושמיכת פוך מגעילה שמשמשת אותם בטיולים ואף פעם לא ראתה
מבפנים תוף של מכונת כביסה.
חולפים ליד הלונה פארק. רואה את רכבת האנקונדה
ונזכרת בערגה ברצפה המוכתמת הסובבת את הכניסה אליה. נזכרת גם בפעם האחרונה בה
ביקרתי בלונה פארק, ובהקאה המפוארת שדפקה אחותי מיד כשירדנו מהטה-גה-דה. עכשיו גם
היא נזכרת בזה ויש לנו יופי של זמן להעביר בזכרונות מהטיול בת-מצווה שלי בפריז
(דווקא היה כיף. היא לא הקיאה אפילו פעם אחת).
לאחר סיבוב מעצבן ומיותר נעצרים בכניסה לחניון
הראשון ושואלים את השומר איפה אפשר לחנות עם תו נכה, ומוודאים שזה בחינם.
"יש לכם תו נכה?"
"כן."
"אז כנסו פה."
אנחנו פונים לחניון תחת עינו הפקוחה של השומר.
הוא בטח תוהה עכשיו מי משלושתנו הוא הנכה, מחשבה קצת מטרידה לנוכח העובדה שברוך ה'
אף אחד מאיתנו לא עונה להגדרה.
חונים וסוף סוף יוצאים מהגרוטאה אחרי נסיעה
כוללת של שעה וחצי מחולון (גיסי) דרך תל אביב (אני) ופתח תקווה (אחותי).
בדרך אל הקופות עוברים ליד הכניסה לתערוכת
האוטומטור, ולא מופתעים לראות שם תור ארוך של גברים ופה ושם אישה עם פרצוף של "מה
לעזאזל אני עושה כאן?"
כרטיסים > שירותים > כניסה.
הדבר הראשון שעולה לי בראש כשנכנסים לתערוכת
הלגו הוא מזגן! תודה לאל!
המיצג הראשון הוא זה:
מיד נשמעת תלונה מפיו של אחד הנוכחים: "חשבתי
שזה יהיה יותר גדול!" יהיה יותר מדי צפוי מצדי לכתוב כאן
"ישראלים..."
אנחנו בעיקר מתפעלים מכמות החלקים הדרושה
להרכבת הדבר הזה. 15 אלף. וזאת רק ההתחלה.
ממשיכים ללכת ומגיעים לחדר שעל קירותיו תלויים
דיוקנאות דו-מימדיים של זמרים. מקרוב כל תמונה נראית כמו אוסף שרירותי ולא מרשים
במיוחד של אבני לגו, אך ממרחק סביר מגלים את ג'ניס וג'ימי...
כל מיצג בתערוכה מלווה בהסבר קצר שבא לתאר בעצם
על איזו קלישאה חשב האמן כשישב בתוך ערימת לגו וערימת זמן לבזבז. התוצאה די מדהימה
בכל המקרים.
אם תהיתם בנושא, אז תדעו שהמבקרים בתערוכה
רחוקים מלהיות בהמות ישראליות מצויות, והילדים שלהם הם מהסוג הלא מעצבן.
בחדר החושך הפסלים מוארים בעמימות. גולגלות
זוהרות מבטיחות כמה ניסיונות הפחדה של ילדים, אבל בסך הכל העניין עובר ללא צרחות
מיותרות.
מן האפלה יוצאים היישר לשלד מפלצתי של
דינוזאור, ומשם למתחם הרובוטיקה. ילדים חנונים מכל העולם תכננו ובנו רובוטים מלגו
שמופעלים ע"י מגע יד בחיישן על השולחן עליו הם מוצבים.
הפייבוריטים שלי הם רובוט שפותר קוביה הונגרית,
ורובוט שמחקה נקישות על החיישן. שלא במפתיע, שניהם נוצרו ע"י ילד ישראלי,
וכשאני מתפעלת מזה בקול רם מישהי אומרת לי: "זה הילד ההוא שם עם
הלפטופ." אני מסתובבת ורואה איזה ילד צנום יושב בצד עם ראש תקוע במסך.
המוח היהודי בהתגלמותו.
בשלב הזה הרעב מציק, ואנחנו פונים לקפיטריה.
מחליטים לשבור את תכנית החיסכון ולקנות שלוש נקניקיות. 60 שקלים בסך הכל, כמעט כמו
עלות כרטיס אחד לתערוכה. ואם זה לא מספיק, אז על הדוכן מודבקת תמונה של לחמניה עם
נקניקיה בתוספת חסה, עגבניות וחמוצים, וכשמרימים את הראש אתם מגלים את הצנצנת עם
הכרוב החמוץ. ואתם בכלל לא אוהבים כרוב חמוץ.
מיותר לחפש מקום ישיבה, אז ממשיכים לעמוד ליד
הבקבוקים של הקטשופ – אולי ככה נחזיר את ההשקעה.
הבטן שלי עדיין מקרקרת אחרי הנקניקיה
השערורייתית, אז מנסה להתעלם מזה בהגעה לשולחן ארוך עמוס פריטים קטנים. מלגו, אם
היה לכם ספק. חלליות ומכוניות מסרטים, מבנים מפורסמים בעולם, ובהמשך גם דגל ישראל
ענק שבאחד מפסיו חסרים חלקים והשלט שלצידו אומר להשלים את החסר. בקערת הלגו שלידו
אין חלקים כחולים, אז הדגל נותר חסר.
הסיור מסתיים באזור ההרכבה, שם מתיישבים על
כיסאות גן ומתחילים לריב על חלקים עם ילדים שתלטנים. סתם, לא. הם חמודים ויודעים
להרכיב יפה מאוד.
גיסי נרדם ואחותי ואני בונות בית ללא גג עם
גינה עלובה וחניה קטנה למשהו שנראה כמו חללית, אם ממש מתאמצים (הילד שלידנו גמר את
כל החלקים הטובים).
קמים ויוצאים לאחר שעה ורבע. קצר ולעניין.
השומר ביציאה בודק את התו, ומאשר חניה ללא
תשלום. הגרוטאה מתאמצת לעבור את מחסום היציאה מהחניון ומישהו מהרכב לידנו צועק
לאחותי: "גיברת, שימי גז!" אני לא מצליחה להתאפק וצועקת לו
בחזרה: "שתוק, מה אתה מתערב?!"
המילה הזאת. גיברת. לא יכולה לסבול אותה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
