טיפוסים

עלון זה מכיל תוכן שיווקי ושקרי.

מגינים-אנושיים יקרים שלנו, החופש כמעט נגמר ועדיין לא עשיתם משהו מעניין יותר מהתרוצצות סביב חמושים תמימים כשמטוסים ציוניים חגים מעליכם? זה הזמן לצאת לנופש ברחבי הרצועה ולהנות ממגוון אטרקציות חדשות!

לפני שניגש לעיקר, חשוב לנו להדגיש שגם בזמן חופשה אתם מתבקשים להמשיך ולהישמע להנחיות פיקוד העורף-ראשים, כי אם לא...

אהמ... טוב. לענייננו.

1. חובבי הארכיאולוגיה מוזמנים לבקר בעיי שג'אעיה ובתל חניבעל ברפיח, המציעים מגוון פעילויות לחופרים מתחילים.

אז קחו תרמיל, קחו מעדר, מלאו את המימיה ממאגר הקולחין הקרוב וצאו בעקבות מדריך החירבה שלנו מוחמד אבו-זובי, בעזרתו תוכלו לחפש ולאתר חלקי גופות!

2. פארק המים "זייתונה" בשכונת זייתון מזמין אתכם להנות מהמתחם התת-קרקעי החדש הכולל שתי אטרקציות מובילות:

* וואחד גליצ'ה – המגלשה הארוכה בעזה המתחפרת מהפארק ונגמרת בקמיקזה הציונית של אשקלונה.

* מפל הגיהנום – מגלשה הצונחת מגובה מינוס 30 מטרים היישר לבריכת לבה רותחת. הסדרן מוחמד דף מחכה לכם עם הרגל על המגלשה! (יתר איבריו ממתינים בפסטיבל הלגו – ראו בהמשך.)

3. סיור המנהרות – בכל שעה עגולה (או שבע דקות לאחר כל שעה עגולה) תצא רכבת מת-רו לנסיעה מרתקת בעיר התחתית של עזה.

בכל שעה יזכו עשרה מגינים אנושיים לחוויה מפעימה הכוללת נופי קוראן מאובקים וכעורים, סיפורים, חידות ושאר זיבולי שכל מפי מדריך הטיולים מוחמד ימחשמי. לכל נסיעה יצטרפו גם 90 מאנשינו. ולשאלתכם – הם מחופשים לצבי הנינג'ה, והארגז הזה שאתם רואים בפינת הקרון מלא בטילונים. לא טילים.

4. הגעתם לעיר הגדולה? קניון עזה-ריאלי גאה לארח במנהרותיו את פסטיבל הלגו (כניסה חופשית לתושבי עוטף עזה 666).

פעילות מיוחדת למגינים אנושיים תתקיים במתחם הבניה "להרכיב את השהיד", והפעם מדובר באתגר הרכבה כמותו לא היה – כ-70 אלף חלקים של מוחמד דף!

בסיום ההרכבה נצעד כולנו לפארק המים "זייתונה" וניקח גם את הרגל מהמגלשה.

אקשן באולם משחקי הוידאו בקניון – כאן יצוצו מחבלים מפירים ואתם תצטרכו להכות בראשם בטרם יסתתרו שוב; מרוץ האופנועים התחדש במסלולים נוספים, בהם "מבוך המנהרות", "מנהרת תקיפה" ו"מנהרה מופצצת אללה יסתור אני מת".

אם כבר אתם בקניון, היכנסו לסניף "מגה ביגוע" ותרמו חבילה לחיילים. ניתן לעשות זאת גם בסניפים השכונתיים של "מגה במנהרה".

5. פסטיבל מספרי סיפורים, באדיבות ספריית חמאס – הסופר והמחזאי מוחמד זבאלה אל-חנטריש יקריא יצירות מפורסמות.

בין הספרים שיוקראו במהלך הפסטיבל: מדריך הטרמפיסט לגדה / מי הזיז את הלבאנה שלי? / אל-כלבּ אל-יהוד / הארי בּוטר והאסיר משאטה / המוסד: המבצעים הגדולים.

בנוסף, כל ערב בשעה 21:00 (או 21:07) יתקיים אירוע "דמעות תנין" – סדנת מספרי סיפורים לאו"ם ולתקשורת.

אנחנו המחבלים של קיץ שנת אלפיים וארבע-עשרה

עלון נוסף באותו עניין: מדריך לטרוריסט המתחיל

בחודש האחרון, במהלכו הסתיימו הקייטנות ואנשים התרגלו לאזעקות, התמלאה החנות בה אני עובדת בכמות כל כך רבה של ילדים ולקוחות מעצבנים, עד שלא פעם התחשק לי לפתוח אריזה של מיקרופון ולצעוק בקול הכי אלון-בן-דוד שלי: צבע אדום! וזה אפילו לא הדבר הכי מרושע שחשבתי לעשות.

בחופש הזה כל בלון שמתפוצץ גורר אחריו קריאות בהלה. כל היום נשמעים בומים. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרתי את המשפט: זה לא טיל או יירוט, יש מעלינו חדר כושר והם כל הזמן מפילים משקולות.

אני כבר אדישה לקולות האלה, אך הלקוחות קופצים.

תגידי, שומעים פה את האזעקה בכלל??

- לא, אבל מודיעים בכריזה שיש אזעקת אמת וכולם נכנסים למקלט פה בחוץ. עוד משפט נפוץ, שהוא גם חתיכת שקר כי מה שבאמת אני צריכה לומר זה: כשיש אזעקת אמת כולם נכנסים למסדרון המחניק של מחסני החנויות ומתבשמים מניחוחות חדר האשפה הסמוך.

באחת האזעקות בערב אנחנו מפנים את כל הלקוחות החוצה, ואני נשארת בחנות ומתיישבת על הרצפה מאחורי דלפק הקופה וחושבת על האדריכל הגאון שתכנן תקרת זכוכית לקניון. שלא נדבר על קיר הזכוכית הענק של ארומה ממול. מבחינתי כל דבר עדיף על פני תא הגזים – סליחה, המרחב המוגן – הקרוב אלינו שממנו נשמעת צעקה שממחישה היטב את המתרחש שם: אולי תתקדמו קצת פנימה?!

האזעקה האחרונה בדן 160 תופסת אותי בתחנת האוטובוס מול הקניון, אחרי 10 דקות של המתנה. כן, בסדר הזה. אני צועדת יחד עם עוד כמעט 20 אנשים, רובם מהתחנה, לבניין הקרוב ובעוד הם נעצרים בחסות העמודים או בחדר המדרגות, אני ממשיכה למקלט הפרטי; זו לא הפעם הראשונה שאני מחכה שם לאוטובוס ובמקומו מגיע טיל, אז כבר מרגישה בת בית.

ארבע פקאצות היסטריות שדוהרות אחריי מדברות בקולי קולות. דיירי הבניין לא יורדים הפעם, ולכן חושך מקדם את פנינו, הפולשים. אני מדליקה את האור ופשוט מובילה עדר של אנשים למטה אל המקלט. אחת הפקאצות צורחת: איכס, יש פה ג'וק מת על המדרגה!

אחרי שכולם נכנסים אני קולטת שאין אפילו דייר אחד איתנו, ומתחילה לצחוק. בניין פרטי, מקלט מסודר עם בקבוק מים וקרקרים, ו-100% מהנוכחים הם מזדנבים מהרחוב שחלקם (כלומר, אני) מתפלל שהאוטובוס לא יברח.

שלושה בומים והחוצה. אני מדלגת מעל גופת ה"איכס-ג'וק-על-המדרגה" וכמעט מתחרשת מפקאצה חמישית שנתקעת לי בפרצוף וצווחת לחברות שלה שהיא צילמה את היירוט. אותך לפיקוד העורף.

הפסקת אש (או: שקרכלשהו)

באחד הימים נכנסת לחנות אישה בהריון כל כך מתקדם עד שאני מרגישה דחף לעטות כפפות אלסטיות, להביא כרית ומגבות ולהגיד: גברת, זה קורה, את יכולה להתחיל ללחוץ.

אני חושבת על הסיפור שהיא תספר אחר כך: ואז ירדו לי המים ליד המדף של הבובות. רציתי ללדת במטוס, במקום זה קיבלתי אספקת ברביות לכל החיים בשביל הבן שלי.

3 בנות מתלהבות נכנסות לחנות. אחת מהן כנראה בדיוק נפגשה עם השתיים האחרות, כי השיחה ביניהן נשמעת ככה:

מתלהבת 1: שיואו, ראיתי מקודם את ההוא מרמזור!

מתלהבת 2 ו-3: שיואו, באמת? או מיי גאד!

מתלהבת 1: כן, ראיתי אותו ונגעתי בו ועכשיו אני לא אתקלח שיואו!

מתלהבת 2: אפשר לגעת בך?

מתלהבת 1, 2 ו-3: צחקוקים מטומטמים.

עובדת בחנות מגלגלת עיניים 1: "ההוא מרמזור" מסתובב די הרבה בקניון בזמן האחרון. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נכנס לקניון עם עגלת קניות של סבתות, בדרך לסופר. שיואו!

אין דבר יותר מעורר אימה מלקוחה שניגשת אלייך ושואלת: יש לכם ספונג'ה במקרה?

ואז במקום לענות כן את מחזירה שאלה בטון מפוחד: מה קרה?

ובשבריר השניה שעובר עד שמתקבלת תשובה את מספיקה לדמיין תרחיש אימים שבו מככבת שלולית גדולה של הפרשות גוף מכל מיני סוגים.

ואחרי שמתקבלת התשובה את חושבת לעצמך: הממ על מי אני אפיל את מלאכת הניקיון? מי הכי פחות ותיק מבין אלה שעובדים כרגע?

משפטים מלחיצים נוספים: הילד שלי מתפוצץ, איפה השירותים הכי קרובים?

תגידי, כמה בלונים נחשבים לזר מכובד?

ולסיום, כינויים בהם נקראתי: מוכרת / דודה / אישה / גברת / גיברת / מותק / חמודה / קופאית – שזה אומר סיכוי של 75% שתקבלו אגרוף כשתפנו אליי.