טיפוסים

חול המועד תמיד גורם לישראלים להוציא את האף מהמשרד, להרים את העיניים מהאייפון ולצאת לטייל. הנהירה ההמונית הזאת למסלולי הטיול גורמת למספר תופעות שכיחות ביותר שקשה לפספס.

כשחונים בחניון =שקרכלשהו= – אם בחרתם לטייל במסלול שאינו בתשלום, יש סיכוי גדול שכשתגיעו לנקודת המוצא תגלו חניון שומם נטול ספסלים ומבנה שירותים.

רחבת העפר הזו מתאפיינת במוטיבים מופשטים (מילולית) כאשר כל קבוצת מטיילים מקובצת סביב הרכב שלה כשהבגז' פתוח ומשמש כארון בגדים.

כאן מתארגנים – על כל המשתמע מכך – שזה אומר ארוחת בוקר, החלפת בגדים, נעליים, סידור השיער ופרידה נרגשת מהרכב. כאן גם אתם מתוודעים לאנשים איתם תתחילו את המסלול ותפגשו מדי פעם במהלכו ולא תימנעו מהמחשבה על התחרות הסמויה שהתפתחה ביניכם ובעצירה הבאה אתם עוקפים אותם!

חמש שעות לאחר מכן, כשאתם עושים את דרככם במעלה השביל (ע"ע) עייפים ומקללים את כל העולם, לפתע אתם רואים את הסוף והרכב שלכם ממתין לכם בקצה השביל מוקף בהילה זוהרת של מנוחה ומזגן. רחבת העפר עדה לרגע האיחוד המרגש ביניכם לבין המושבים המרופדים, ואתם נוטשים אותה בדהרה כדי למצוא תחנת דלק מסריחה כדי להשתין בה ולקנות ארטיק במחיר מופקע.

כשיש פיפי באמצע המסלול – מצד אחד זה טוב כי כנראה שתית מספיק ואת לא נמצאת על סף התייבשות.

מצד שני, לא ברור איך בכלל יש לך פיפי, כי את מטפטפת כמו חמור כבר שעתיים והיית מצפה שכמויות הנוזלים שהכנסת לגוף יסתנכרנו עם הזיעה שיוצאת ממנו.

אז לא נותרת לך ברירה, ותוך כדי הליכה את סורקת את השטח בחיפוש אחר מקום נסתר מעל השביל עם כמה שיותר עצים. גזע עבה מוקף בסבך צפוף של ענפים ועלים, שבדרך אליו צריך לטפס ולדלג בין אבנים, נבחר כשירותים הארעיים. עכשיו את מחדדת אוזניים כדי לוודא שאף מטייל סורר אינו מתקרב, מאבטחת את האזור ע"י החבר'ה שנמצאים איתך ("אם מישהו מתקרב, תצעקו!") ויוצאת לדרך.

ניירות טישו שמפוזרים על האדמה מסגירים את העובדה שאת לא הראשונה שהגעת לכאן למטרה הזאת. לפחות קבלי צל"ש על גילוי נקודת השירותים האולטימטיבית.

בזמן שאת מתרוקנת, עוברת לך בראש מחשבה בנוסח "חבל שאני לא בן" כי הכריעה הזאת קורעת לך את הברכיים. ואם את כבר אחרי 4 שעות במסלול, בכלל בא לך למות מרוב כאבים.

מלאת הקלה את חוזרת אל השביל ומספרת חוויות. בכל זאת, אם כבר בחורה אז עד הסוף.

כשפוגשים בדרך טיול שנתי – זה יכול לתפוס אתכם בכל מסלול בארץ. זה מגיע עם מדריך נלהב וכמויות רעש שלא מהעולם הזה. אם חשבתם שדווקא נחמד לטייל יחד עם עוד כמה אוהבי לכת כמותכם, המחשבה הזאת מתעופפת לה מהר מאוד כשנתקלים בארבעים בחורים של הגדנ"ע אשר יושבים בצל העצים ומשגעים את המדריכה שלהם שחדה להם חידות. ואתם יודעים שאם לא תגבירו קצב, כל החבר'ה האלה יארחו לכם חברה בנקודת השיא במסלול – בריכות השכשוך.

כשמטיילים בנחל איתן – בכל מסלול שכולל חציית נחל, תהיה אחת שתתעקש שלא להירטב למרות שהיא יודעת היטב שלא תהיה לה ברירה בהמשך והיא רק דוחה את הקץ.

אז כשמגיעים לגדת הנחל וכולם מדשדשים במים הרדודים וחוצים תוך שתי שניות, היא בוחרת המסלול הכי קשה על האבנים הגדולות והבולטות שרמת היציבות שלהן שואפת לאפס.

כולם ממתינים עד שהגברת תעשה את דרכה הרעועה אל הצד השני, וכשנותר לה צעד אחרון היא כמובן נופלת למים בחינניות מוטלת בספק. עכשיו תחליפי לסנדלים ותלכי כמו בנאדם.

כשאין תמונות בעליה – כל מסלול טיול בוואדי או בנחל שאינו מסתיים בירידה לים, נגמר בעליה רצחנית להר המשקיף ממעל. בדרך כלל מדובר בדרך משעממת, חד-גונית וארוכה שפשוט נמצאת שם כדי לגרום לכם לקלל.

אז אחרי שהלכת כבר מספר קילומטרים לא מבוטל ולפנייך העליה המסיימת של הטיול, אין לך כוח להתעסק עם המצלמה, את אדישה לנוף והמבט שלך תקוע באדמה התלולה עליה את פוסעת בצעדים מזדחלים.

כשנעצרים למנוחה את עושה שני דברים: שותה מים ומקטרת. להצטלם? עכשיו? כשכל הפרצוף אדום, השיער מלא שוונצים ואת מחרחרת כמו תאו זקן? יש גבול, באמת. מתי מגיעים?