בראשית פתחתי את הפה בכדי לדבר, ואז ברא אלוהים את השטויות

אחרי קריאה נוספת של הפוסט הרגשתי צורך לציין, מחשש שמישהו ירגיש מרומה, שכל קשר בין ההגות הפילוסופית של של מארקס, קאנט, הובס ושלל שמות שמצלצלים מוכר שמופיעים בספר הציטטות הגדול שלי לבין הפוסט מקרי בהחלט.

"רוצה לבוא אליי?"

או-אה. סכנה מתקרבת.

"יהיה אוכל טעים, מזגן והקלטתי את ההמשכים של נערה עם קעקוע דרקון".

מה שהיא באמת מנסה להגיד הוא, באופן סמוי ביותר, שהיא מזמינה אותי לשיח מאוד לא ער על גישות חברתיות-כלכליות בעידן המודרני. ואתם צריכים לשמוע אותה מדברת על זה. זה אפילו יותר משעמם מאיך שהצגתי את זה כאן.

אם חשבתם, ולו רק לשנייה, שזה אומר שאני אבהה בטלוויזיה ומדי פעם אהנהן בזמן שהיא שוברת שיאים באיך להסביר הכי גרוע שאפשר מה זה סוציאליזם (כל פעם מחדש!), אז טעיתםםםםםם. תסתכלו עם איזה אפקט דרמתי טעיתם.

למעשה, זה אומר שאני אנקר על המיטה שלה בזמן שהיא תזיין לי את המוח על הספר שהיא רק הרגע השיגה, המאדר פאקינג כתבי שחרות של ג'יזס קרייסט קארל מארקס.

בואי נדבר על זה רגע, Shall we? לא, יודעת מה? בואי לא נדבר על זה. בואי נסתום על זה. בואי נדחוף את הגיגית פופקורן לפה כל פעם שנרצה להפיק ממנו צליל שהוא לא צחוק, פיהוק או נחירה.

תגידי, את בכלל מסוגלת לזה? יש משהו שאת עושה בחייך חוץ מלתת למחנות העולים לשטוף לך את המוח לאט אבל בשיטתיות, ולשבת בערב שישי עם חברה הכי טובה ולדבר איתה על דברים שבאותו רגע חשובים בערך כמו התחתוני סבתא של דמי מור? (לא רומזת, חלילה, שיש משהו רע במחנות העולים, היא פשוט נורא הגזימה עם זה ולקחה את זה לא נכון. וגם את, דמי מור, יפה אפילו בתחתוני סבתא).

את יודעת מה? אני אוהבת לשבת ולדבר על לקים. תעשי לי טובה, תשבי ותקדישי שתי דקות לתחת המושלם של אשטון קוצ'ר. דקה לכמה שמיילי סיירוס מטומטמת אבל תמיד משחקת לצד ההצלחות הגנטיות הגדולות ביותר. 30 שניות, לא יותר, ללק שקניתי אתמול.

את יודעת, חברה יקרה, יש נקודה שבה את מפסיקה להיות עמוקה, חכמה ומבינה, ומתחילה להיות פלוץ נפוח של אדים רעילים. פעם באמת יכולתי לדבר איתך על הבעיות הסתמיות, האנושיות, שמטרידות את הציצי שלי ביום-יום. בזמן האחרון, אני יכולה רק לשמוע ממך למה סרטי אנימציה זה בולשיט, קומדיות רומנטיות זה בזבוז זמן, והשתתפות מבחירה במשחקי קלפים זה חתיכת מעשה פתטי שנועד לחסרי חיים.

חברה. בת אדם. שותפה למבנה DNA.

את יכולה, לשתי שניות קצרצרות, להוציא את הראש מהתחת, לקחת שאיפה עמוקה, לספור עד 10, ואז לעשות פווווווווווווווווווו פולני וארוך, ככה שתרגישי כאילו עשית חוקן? את יכולה לתת לחיים צ'אנס? לצחוק כשבא לך, להשתחרר כשבא לך, לשבת ולראות סרט נכה עם ג'ניפר אניסטון ששוב יוכיח לך כמה אמריקאים אוהבים להתעצל?

קומדיות רומנטיות זה כיף. למה? ככה. כי זה בנוי ככה שאנחנו, בנות, נאהב את זה. יש שם גבר מסוקס ומוצלח שעד סוף הסרט מגלה עד כמה האהבה חשובה. אנחנו אוהבות קיטצ', מאותה סיבה שאנחנו חייבות להיקשר רגשית כשאנחנו עושות סקס. אנא ממך, קבלי את זה. את אישה. יש לך שחלות. קבלי את זה.

כשגברים מנסים לברוח מהמציאות הם מתעסקים בדברים שגברים אוהבים. כשנשים מנסות לברוח מהמציאות, הן מתעסקות בדברים שנשים אוהבות. בכל מקרה מדובר בדברים שטחיים, כי אי-אפשר, פשוט איייייי-אפשרררר אינעל אימך הצולעת, להתמודד עם המציאות כמו שהיא 100% מהזמן.

תשחררי.

הדבר היחיד שאני תוהה כרגע הוא, עד כמה את באמת נאורה, בוגרת, מדהימה ועמוקה כמו שנדמה לך, אם את אפילו לא מסוגלת לראות את האירוניה הטבעית שבחיים, את הדברים שמצחיקים מתוקף היותם בעולם האמיתי, ואת הצורך שיש בלברוח לפעמים, כדי לאגור רגעים מצחיקים אליהם תוכלי להתמסר ברגעי משבר, כשהעולם גדול עלייך. את באמת לא מבינה עד כמה קשה לי לדבר איתך.

עד כמה את באמת אינטיליגנטית אם את כל כך סמוכה ובטוחה שאת היצור הכי איטיליגנטי, לפחות בדור הפורענות של היום, לדברייך? עד כמה את באמת רואה את העולם, מכילה אותו, מבינה אותו ויודעת אותו, אם את בטוחה שהכל קטן עלייך, והעולם רק מחכה שתראי לו את הדרך הנכונה?

אני לא יודעת איך להתמודד איתך.