בכל יום אני עולה על גשר עזריאלי בתקווה להספיק להגיע לאוטובוס הביתה שנמצא בצד השני של הכביש והמחשבות לא מפסיקות לנגוס לי בראש - "כמה מחוצה אראה אם אקפוץ עכשיו מהגשר?". אני רואה אותי עולה על הגשר כמו בכל יום, רק שבמקום שיהיה אכפת לי מהאוטובוס אני פשוט נעצרת באמצע הגשר, מסתכלת למטה מבעד למעקה ומתחילה לעלות עליו מהר לפני שאחד מהאנשים ימשוך אותי בחזרה. אני מסתכלת למטה במבט אחרון ופורשת ידיים לשני הצדדים, כמעין ציפור, וקופצת לכביש הסואן. המחשבה הזו לא מפסיקה לזחול לי לראש והמחשבות על מה שיקרה אחר כך.

האם המכוניות לא ישימו לב בהתחלה שנפלתי וימשיכו לנסוע. האם הקו חזרה הביתה יעבור לצידי ולא ישים לב שחסרה לו נוסעת.

מרגישה כל כך לבד. למה זה כל כך קשה למצוא בן אדם אחד לדבר איתו?