עלים צהבהבים-כתמתמים ויבשים שכאלה נחו על האדמה, כמחכים שמישהו ידרוך עליהם ויוציא מהם את הרעש הפראי והבתולי שלהם. אני יושבת על נדנדת העץ שבגינה, התלויה משתי שלשלאות הברזל ונראה כאילו בכל רגע ספסל הנדנדה מט לנפול. צללים שנראים עמומים מתקרבים אליי, וקולה של סבתא נשמע. הקול שכבר כמעט עמדתי לשכוח, עם המבטא ההולנדי והטעויות הקטנות בגוף זכר ונקבה בעברית. היא מושיטה לעברי את האת החלודה ומלהיבה אותי לקום ולגרוף את העלים מהאדמה. מוציאה היא מהחפיסה המצ'וקמקת את הסיגריה התשיעית שלה להיום ומדליקה אותה בעזרת המצית שקיבלה עוד כשטיילה בארצות הברית, עליה מצויר ציור החמניות המפורסם של ואן גוך.

הריח הלא ממש אהוב אבל הטוב והמוכר הפך ממזמן לריח נוסטלגי שכאשר פולש הוא לאף- לא מפסיק הוא להעלות מחשבות. פיסות זיכרון אלו זה הדבר היחידי שנותר לי להיאחז בהם. 

נכנסתי לביתה שהיה נראה כמעין תת-סניף של "אשרם במדבר", שם הייתה מונחת על השולחן בסלון צלחת ארטישוק חמימה ולצידה הרוטב החמצמץ שמשלב מתיקות בצורה כה מתעתעת. היא פותחת את הטלוויזיה המיושנת שלה על התכנית הקבועה- ריקוד אומנותי על הקרח. 

תלבושות מנצנצות, הרמות, סיבובים ומעידות קטנות. על כל מעידה כזו הייתי שומעת איזה ציוץ קטן ובלתי נשלט ממנה. 

מידי פעם הייתה פורסת קנבס גדול, ותולה אותו על קן הציור ומתחילה לערבב את הצבעים. בהתחלה זה היה נראה כמו כאוס מוחלט אך מתוך הכאוס הזה תמיד יצא משהו יפהפה. אני זוכרת שהייתי עומדת מול הקנבס הגדול, אז הייתי בערך מטר ארבעים והקנבס היה נראה כל כך עוצמתי. הייתי בוחנת כל חלק וחלק בציור. הערצתי כל משיכת מכחול.

הייתי תמיד בוחנת את כל היומנים שהיו כתובים בהולנדית ומנסה לפענח מה כתוב למרות שלא ידעתי מילה אחת בשפה זו. ניסיתי לפענח מי זאת סבתא. אך נותרתי עם מלא שאלות. הגוף הצהוב והצנום שלה השכוב על מיטת בית החולים היה עייף וחלש מידי מכדי לענות לי. לא טרחתי גם לשאול, פחדתי הפעם מהגוון הצהבהב הזה שפעם קישרתי אותו אך ורק לעלים יבשים.