הנחתי את ראשי על משענת הכיסא והתכווצתי בתוך הקפוצ'ון האפור והענק, כמחווה להשיג טיפת חום. העיניים שמספרן גדלו ברבע במהלך החצי שנה הזו מצמצו אל עבר מסך המחשב הבוהק, ניסו לקרוא את האותיות המטושטשות באנגלית ולחבר אותן לכדי משפט ברור. 

היד ניגשת בזהירות אל הפלאפון כדי לתרגם מילה שאני בקושי מצליחה להגות, אך זוהי מתפתה לבדוק "אקטואליה" כמו מי הלך לאן ומי יצא עם מי. כהרגל, עוקבת אחר אנשים שבעבר דיברתי איתם ואילו היום כאשר נחלוף אחד על גבי השני, כנראה נסתכל במבט ארוך ובוחן, אך לא נרים את היד לומר שלום או לחייך. קשר בעל חוסר קשר מוחלט.

מסתכלת על השעון ורואה שעברו עשרים ושבע דקות מאז שהרמתי את הפלאפון. פוקחת עיניים לרווחה, ממצמצת ובוחנת שוב. שיט, באמת עברו עשרים ושבע דקות. עכשיו עשרים ושמונה. 

מניחה את הפלאפון הפוך על גבי שולחן העבודה כמה שיותר רחוק ממני, חוזרת לאותה שורה שקראתי כבר מקודם ומנסה להבין אותה בפעם החמישית. אך במילה השלישית במשפט, מרגישה חייבת להחליף שיר באוזניות כי זה שמתנגן לא תואם למצב הרוח ומעבירה עוד חמש דקות בחיפוש אחר שיר שכן בא לי לשמוע כרגע.

כל כך הרבה הסחות דעת והמוח שלי נמס, כמעט כמו הקפה שאני צריכה עכשיו. קוראת במשך שלוש שעות את אותו עמוד מסכן בחוברת בעלת 600 עמודים. כל שעה מסתכלת על ההספק שלי לעומת מה שמצפים ממני וצועקת בלב שזה לא אפשרי, שאני מאכזבת את כולם. קוראת מילה ועוד מילה ולא קולטת כלום.