בחנתי את הצמח השישי במספר שניסיתי לגדל בחדר שלי. כל פעם אני מסתכלת עליו בחשש ופחד שאולי עוד אחד ימות. 

אני בודקת אותם כל יום וכל פעם מחדש אני רואה אותם קמלים, ואני לא יכולה לעשות דבר חוץ מלהסתכל מהצד על הצבע הירוק והחי שמשתנה לחום כהה. הרגשת אומללות חזקה תוקפת אותי שאיבדתי עוד משהו קטן.

אני דואגת ודואגת ועם הדאגה הזו אני משקה ומשקה והורגת אותם לאט לאט. הלחץ גורם לי להרוס הכל.

מישהו אמר לי בדיוק היום - "תקחי הכל בקלות, אני רואה שאת לחוצה וזה לא שווה את זה. זה לא נורא שלא תצליחי בדבר כזה או אחר, זה לא מדד למי את", אבל הלחץ הזה הורג אותי.

אני לא מפסיקה לחשוב על זה והיום כשהסתכלתי על הצמח התחלתי לדבר אליו ולדרוש ממנו שלא יעזוב ושלא ימות לי כי אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר ואני רוצה לדעת שלפחות משהו קטן, אחד, אני עושה טוב. והתחלתי לבכות. 

וכהרגל נושן, חזרה הציפור בבוא החורף לאדן חלוני. 
מטפסת על העצים העבותים שממזמן כבר מסתירים לי את הנוף. 
כבר בחורף שעבר ביקרה כאן אצלי והבטיחה שלא תעזוב. 
אך ברגע שקרן אור השמש הראשונה הפציעה, 
התעופפה לה משם כלא הייתה אפילו לרגע קט אחד.
ואילו ידעה שזהו הקשר הכי מיוחד, הייתה עוזבת גם כן -
כי ציפור כציפור לא רואה כלום חוץ מקן וביצים.
ואילו ידעה שפגעה בי נורא, הייתה עוזבת גם כן -
כי ציפור כציפור רגשות האנשים לא מעניינים, רק הלחם המעופש המוגש מכף היד הקטנה.
למרות כל ידיעתה אלו, חוזרת היא ומבקשת סליחה. 

עד קרן האור הבאה.