אני ממש מרגישה שאני חיה ונוכחת כאן, אני מרגישה שזו המציאות שלי, הבית שלי, הכל שלי.
היומיום בהחלט מרגיש יומיום, אבל לא בקטע של שגרה יבשה, אלא פשוט, רגיל.
ואני תוהה לי לפעמים, איך בכלל נפרדים מהמקום הזה?
איך אפשר לחיות בלי מגוון של 200 אנשים עם עבר סבוך ושונה לגמרי מסביבך?
איך אפשר לצחצח שיניים בלי לראות בחלון את צבעי השמש משתלבים עם גלי הים?
איך אפשר להשתמש בטלפון יותר מפעם בשבוע?
איך מתרגלים עוד פעם למציאות כל כך שונה?
רציתי ללכת ליודבליוסי כדי לצאת מהבועה. אתם בטוח מכירים את ההרגשה.
רציתי לראות עולם, רציתי להכיר אנשים, רציתי לשמוע דעות שונות לגמרי משלי.
רציתי לדעת אם הסיפורים שאני שומעת עליהם בחדשות הם באמת מציאות של מישהו, ואם הם מוגזמים או חמורים יותר?
רציתי שמישהו יתנגח בי בשביל לשבור את הסטריאוטיפים שישבו לי בראש.
רציתי לאתגר את עצמי, לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי בחיים לפני זה.
רציתי ללמוד דברים שבדרך כלל לא לומדים בישראל, על החיים, על האדם, על הנפש, ועל כדור הארץ.
רציתי ורציתי, והאמת שקיבלתי את הכל.
כמובן כל אספקט השגתי לעומק שונה, בזמן שונה ובזווית שונה. אבל סך הכל
בהחלט קיבלתי חוויה משנת חיים.
אני לא יכולה למדוד אותה בסולם ערכים ולהגיד עד כמה היא טובה או כמה היא לא מספיקה,
והאמת שאני לא רואה צורך לעשות זאת. אני בכנות שמחה עם מה שיש.
במחצית הזאת אני ממש מרגישה שאני ממצה את ההזדמנויות שלי כאן, וזו ההרגשה הכי ממלאת שהרגשתי עד עכשיו.
אני חושבת שזו המחצית הכי טובה שלי עד עכשיו.
כשאני חושבת על זה, כל מחצית הייתה יותר טובה מהקודמת לזה. איזה כיף, זה אומר שעוד יותר טוב מצפה לי באופק :)
ולמרות זאת, כל כך מוזר לי לחשוב שהיא כמעט נגמרת.
זהו, רק עוד 13 ימים. מה תגידו? איך זה שהזמן תמיד פשוט עובר?
מחצית מלאה ומטורפת, שונה, משונה, משנה, מייחדת, מפתיעה, מעמיקה.
טוב, אני לא רוצה לסכם עדיין את המחצית, לא מוכנה לקבל את הסוף הקרוב.
אסכם אותה בפוסט הבא.
העתיד זה נושא מאוד מדובר כאן. למרות שאנחנו לא בטוחים אם אנחנו אוהבים את זה.
הקטע הוא שלרוב האנשים כאן, בגלל שאין להם מחויבות לעשות צבא בארץ שלהם, השלב הבא הוא אוניברסיטה.
הם צריכים להחליט איזה תואר הם רוצים לעשות, ובאיזה מדינה, ובאיזה אוניברסיטה.
הם צריכים להגיש מועמדות, לספר על כמה הם אנשים נפלאים מיוחדים ומוצלחים בכל האספקטים האפשריים,
הם צריכים להגיש בקשה למלגות, כי אוניברסיטה בלי עזרה כלכלית בכלל זה משוגע
הם צריכים לשכנע את ההורים שלהם שיתנו להם לסוע לאמריקה, כי שם הכל קל להתקבל ולשם כולם הולכים
הם צריכים לכוון את כל הציונים שלהם שיפגעו בדרישות של האוניברסיטאות
הם צריכים הרבה מאמץ.
אני ממש שמחה שאני לא נכנסת עדיין לתעשיית האוניברסיטאות, באמת שמחה שאני לא צריכה ללכת לאוניברסיטה שנה הבאה.
אבל זה מעלה הרבה שאלות.
למה כולם מכוונים לארצות הברית או לאנגליה? למה אחוז ממש ממש קטן של אנשים רוצים לחזור ללמוד בארץ המוצא שלהם? למה אנשים הולכים לאוניברסיטה בלי לדעת מה הם רוצים ללמוד, אלא רק בשביל ללכת לאוניברסיטה?
חבל לי. כואב לי לראות את חברים שלי חולמים לקחת שנה חופש בין UWC לאוניברסיטה ולא מעיזים לבקש מההורים שלהם, כי זה בזבוז זמן וכסף.
ואיזה שטויות, בזבוז זמן? הם בני 18, חלקם אפילו 17. אפילו אם יתחילו אוניברסיטה בגיל 20, מה קרה?
מתי יהיה להם זמן לטייל בעולם? להתנדב? לעשות משהו בשביל הנפש שלהם? לחיות מחוץ למסגרת? לעבוד ולהרוויח כסף בשביל המותרות שלהם, לחיות עצמאות מלאה?
אבל נראה שההורים לא רואים את זה ככה, אולי כי הם שייכים לדור אחר, אני לא יודעת באמת.
זה מן מסלול מאוד רגיל כאן- לסיים תיכון ולעבור לאוניברסיטה, בלי למצמץ.
אצלנו בישראל ילדים בני 18 שהולכים לאוניברסיטה הם משהו מיוחד, בטח עושים איזה תואר במתמטיקה או פיזיקה, כי אלה האפשרויות האמת.
ובאירופה, או בשאר העולם, האמת שאני לא יודעת איפה בדיוק מתפרשת התופעה הזאת, זו דרישה.
לא הייתי רוצה ללכת לאוניברסיטה עכשיו, גם אם הייתה לי את האפשרות.
לא בגלל כל הדברים שצריך לעשות בשביל זה, לא בגלל שזה דורש הרבה מאמץ.
פשוט בגלל שהשנה זו השנה ה12 שאני לומדת בתוך מסגרת לימודית כלשהי, כחלק ממערכת מוגדרת עם ציפיות מסויימות ממני.
והאמת? שנמאס לי.
פשוט נמאס לי ממסגרות. זה לא ממש משנה איזה סוג של מסגרת, אני פשוט רוצה חופש.
יודבליוסי זה מקום נפלא, ובאמת, אני מאחלת לכל בנאדם להגיע לכאן ולחוות פי 10 יותר ממה שאני חוויתי, אבל זו עדיין מסגרת לימודית. ומסגרת שדורשת הרבה עבודה והתמודדות עם אתגרים, ככה שקשה למצוא כאן איזון בין מה שאני רוצה לעשות בשביל עצמי ומה שאני צריכה לעשות בשביל הקולג'.
זה כיף, כי זה יוצר תקופות מטורפות-
שבועיים שלמים שנמצאים בספרייה כל יום 7 שעות, ואז יוצרים כנופיית ספרייה זמנית, עושים איתם הפסקות קפה ומתלוננים על הלימודים.
שבועיים שלמים שנמצאים באטרף כדי להרים איזה אירוע, ומתווכחים מלא עם כל המארגנים, כי כולם רוצים שזה יהיה מושלם, ובסוף כולם מודים לכולם ומעריכים את כולם מכל הלב.
שבועיים שלמים שנחים ולא עושים כלום, פשוט כי מותשים. ואז אופים מלא עוגות עם החברים הטובים, יוצאים להסתובב בעיר הקרובה, עושים מסיבות ריקודים בחדר ב11 בלילה, מזמינים אנשים שעוד לא יצא לדבר איתם לשבת על איזה קפה ומגלים את העבר המרתק שלהם.
עושים את זה, ועושים את זה, ותמיד יש המון מה לעשות, ולפעמים עוצרים לרגע וישנים איזה 15 שעות. ממלאים מאגרים.
לעיתים רחוקות גם מוצאים זמן לקרוא ספר טוב, למרות שלרוב גם הספר הזה הוא בשביל הלימודים, אבל היי, זה עדיין ספר טוב!
אבל לפעמים אני פשוט רוצה שהלימודים יעצרו לאיזה שבוע, שלא נצטרך ללכת לשיעורים, לא יהיו לנו עבודות, לא יחכו לנו דד-ליינים- פשוט נהיה חופשיים לחגוג ולהנות עם עצמנו ועם 200 האנשים שחיים סביבנו.
נכיר יותר אחד את השני. נדון על שאלות קיומיות וטרגדיות עולמיות. ניחשף יותר, נרגיש יותר.
לא נוכל להגיד 'לא, אני מצטערת, אין לי זמן.. אולי שבוע הבא?' ואז זה לא יגיע לעולם
לא נחסום עצמנו, כי לא יהיה שום דבר יחסום אותנו.
טוב, אבל זה לא מציאותי. אז אני מנסה לעשות כמה שיותר מהדברים האלה יחד עם העומס הלימודי.
זה בדיוק האתגר, למצוא את האיזון בין הכיף לנפש לבין הכיף למוח לבין הכיף לטווח הקצר לבין הכיף לטווח הארוך.
איזון איזון איזון
האמת שאני לא חושבת שהם קיים. כאילו תיאורתית, כן, בטח. אבל בר השגה ויישום? לא ממש.
החשוב הוא למצות, להרגיש שעשית מספיק ולא להתחרט. להיות שמחה ממה שיש סביבך, מההווה, ולאהוב את זה.
ואני אישית? את העתיד שמתי בצד.
אני כן חושבת על שנת שירות וכו'. ראיתם בהתחלה שאני כן חושבת על מה יהיה אחרי מאי 2014. מחשבות על העתיד כן תוקפות אותי. ואני לא ממהרת להדחיק אותן. אבל אם הן לא המרכז של היומיום שלי, אני חושבת שזה בסדר.
העתיד מרחף על ההווה, אבל הוא לא מכוון אותו. :)
האמת שכתבתי על זה משהו באחד הימים שהייתי בספרייה. בהתחלה לא חשבתי לשתף את זה עם אף אחד, אבל אחרי הכל אין מה להסתיר:
all this preparation. And for what?
after all, why do we have future? to wait for it to come? to live in expectation to reach it?
Why do we have future?
to remind us that present is not everything we get, and that we have present also in the future. But if we don't know to live present, we don't have any future.
ראיתי אתמול בפייסבוק תמונה של בוגרת של UWC באיחוד עם חברות שלה.
הרמתי את העיניים מהמחשב והסתכלתי על ניקול ופצ'קה. גם לנו יהיה איחוד כזה, השאלה מתי, ואיפה?
יש סיכוי שבסוף השנה, אחרי טקס הסיום אטייל עם חבורת הבנות שלי- ניקול, פצ'קה, איזידורה, קטיה ונימרה, איפהשהו באירופה.
פעם אחרונה לפני שנפרדים לשנים.
רק נימרה תלמד בקנדה, אז אליה יהיה קשה להגיע, אבל שאר הבנות ישארו באירופה. אולי איתן יש יותר סיכוי.
הייתי רוצה שהן גם יבואו לישראל. זה יהיה מיוחד.
חנוכה שמח לכולם, אהובים שלי.
שיהיה חג שמח, ושנה מאירה, מואורת ורועשת.
עצוב שלי שהשנה כל החג יוצא עוד לפני חופשת החורף, אבל שנה הבאה נחגוג ביחד עם סופגניות טעימות.
לנר ראשון הזמנו את כל החברים הטובים שלנו להדלקת נר ראשון ומיכל ואיתן החמודים הכינו עוגות טעימות בטירוף.
שרנו קצת שירים בעברית, והיה רגע של ישראליות כזאת. היה כיף.
שנה שעברה הכנתי חנוכייה מחימר, בחוג קדרות, אבל מיכל שברה אותה בנר האחרון שהדלקנו בקולג' לפני שנסענו חזרה הביתה לחופשת חורף!
אז השנה לא היה לי זמן ללכת לחוג קדרות ופשוט אילתרתי עם הרגע חנוכייה יפייפה. ואת זאת מיכל לא יכולה לשבור :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
