כשהבנתי ביום שישי הקודם שיש לי 6 מבחנים ופרזנטציה בשבוע שאחרי
בהתחלה ממש התחרפתי, מודה.
אבל אז הכנתי עם ניקול NAAN שזה כמו פיתות על טאבון בלי הטאבון
וניסינו להתחבר לצד האיטלקי שאין לנו
אז הקפצנו את הבצק באוויר והרבצנו לו למוות,
ככה שהוצאנו הרבה תיסכול שהיה עצור בתוכנו
ואז נכנסתי למצב זן, כי רחמים עצמיים לא עוזרים ללמוד והחלטתי שאני מתאספת על עצמי כדי להוציא ציונים טובים.
אספתי את כל האנרגיות הפנימיות, ריכזתי את כל המחשבות והתחושות, והתמקדתי את הלימודים.
הסופש הקודם היה מטורף, הספרים, המרתף השקט וגוגל טרנסלייט הפכו לחברים הכי טובים שלי
וחוץ מהבנות שגרות איתי בחדר, אף אחד לא באמת ראה אותי.
אבל זה הצליח, הגעתי לכל אחד מששת מהבחנים מוכנה ומצויידת מספיק כדי להצליח פי שתיים מהמחצית הקודמת,
ובכלל לא הייתי מדוכדכת או משהו בסגנון, אלא מלאה ברוח קרב כדי להוכיח שאני מסוגלת.
אז השבוע בהחלט דרש ממני יותר מחויבות מבדרך כלל, אבל הוא היה מעולה למרות הכל (:
בראשון בלילה הגעתי למצב שהיה לי כל כך הרבה מידע במוח שהרגשתי שצריך לשלוח לשם סדרנים להכניס את הכל לתיקיות וקופסאות,
אחרת אין סיכוי שאני אצליח להבין שאני צריכה לכתוב על אוליגופולים ומונופולים בכלכלה ועל חלבונים ואקולוגיה בבילוגיה, ולא ההפך.
אז עזבתי את הביולוגיה והכלכלה והמתמטיקה, וניקול הקריאה לי את הספר שהייתי צריכה לקרוא לשיעור אנגלית-
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
קראתי אותו לפני איזה ארבע שנים בעברית, אבל זה הרבה יותר חזק באנגלית.
אני ממש אוהבת את הספר הזה, זה מרגיש ממש כמו להיכנס לראש של אדם עם אספרגר,
מחשבות ורגשות והיגיון פרוסים לנו מול העיינים בעזרת מילים פשוטות, כשבדרך כלל כל מה שיש לנו זה סימני שאלה.
אני תוהה אם אפשר להמציא משהו שמראה בדיוק מה שאנשים רואים בתוך הראש.
אני לא חושבת שזה אפשרי, מבחינת היגיון, כי אנחנו בעצמנו לא בטוחים מה אנחנו רואים בתוך הראש של עצמנו.
אבל תמיד רציתי להצליח להיכנס לגמרי לתוך ראשים של אנשים, לראות מה בדיוק הם חושבים ומרגישים ואיך נראית הסערה הפנימית שלהם.
ולהיכנס לראש של אוטיסט יכול להיות בכללי משהו שמשנה נקודת מבט.
התחלנו לעבוד בתיאטרון על ערב מופעים שיהיה חלק משבוע אומנות בקולג' באפריל.
המורה נתן לי להיות אחראית בתוך קבוצה על קטע אחד, ובהתחלה די התבאסתי מהמיקום שלי והקבוצה שלי,
אבל אז ראיתי איך העבודה בקבוצה הזאת והקטע הספציפי הזה נותן חופש אומנותי ויצרתי ממש מגניב
ואני דווקא ממש מרוצה מהכיוון שאנחנו הולכים.
הנושא הוא "אם העולם היה כפר",
כשמשווים את כל העולם לכפר אחד שכולל 100 אנשים- מה רואים?
כמה עשירים? כמה עניים? כמה צורכים חשמל? כמה אנשים זוכים לחינוך? איזה שפות מדברים? כמה אנשים מכל קבוצת גילאים יש? בנים מול בנות? וכו'..
אנחנו הופכים סטטיסטיקה פשוטה ולרוב כואבת למופע מציאותי שיחדיר קצת משמעות למה שיש סביבנו דרך מוזיקה תנועה ומילים חזקות.
זה נורא מעניין.
מתישהו בשבוע השני הלכתי לטיול עם ניקול מסרינלקה ואנה מבוסניה,
הלכנו לחקור חלק מדווינו שאנחנו בדרך כלל לא מחשבים כחלק מהכפר שלנו
ופתאום ראיתי כמה מקומות ממש יפים שיש במרחק עשר דקות מאיתנו.
אז יש כבר מיקום לפיקניקים של הקיץ [:
אנה היא סקנדייר, ובדרך כלל היא מדברת יותר עם ניקול אבל מידי פעם יוצאות גם לנו שיחות נחמדות.
בעיקרון מי שרואה אותה יחשוב שהיא ילדה, היא מתנהגת בצורה מאוד ילדותית ומתוקה שכזאת,
אבל יש הרבה מעבר לתמדית הזאת בתוכה, והיה לי ממש כיף להוריד קצת את השכבות.
עוד אחד מהרגעים שמכירים בנאדם באמת ומקרוב לזמן קצר,
והופכים אחר צהריים אחד, פשוט ונינוח, לבלתי נשכח וממלא באנרגיות וטובות ומוטיבציה מאושרת.
גם היו לנו איזה יומיים בשבוע השני שהיו בעיות עם החימום בבית
אז לא היו לנו מים חמים
אבל בנות כמו בנות- חייבות לשטוף את השיער.
שאלתי את ניקול אם היא רוצה להתנסות כעוזרת ספר ושכרתי אותה לעבודה.
היה כבר 12 בלילה ככה שרוב הבנות בבית כבר ישנו אז לא יכלנו לעשות רעש ממש
הבאנו כיסא וכוס, השתמשנו בכיור כמו מספרה חובבנית, ועברתי חצי שעה של עינויי ראש במי קרח.
אני בעצמי לא חופפת לעצמי את השיער במשך כל כך הרבה זמן, אבל ניקול הייתה חייבת לעשות עבודה יסודית.....
בכל מקרה, לא לנסות בבית!
השבוע אותו מוטיב חזר על עצמו עם איזדורה ששטפה לקטיה את השיער,
אבל כן היו לנו מים חמים וזה סתם כי קטיה הייתה עצלנית חח
בסוף יצא שאיזידורה הייתה בתוך המקלחת יחד עם הראש של קטיה [אויש זה נשמע ממש רע],
אבל ככה זה כשחיים עם אוקראינית עקשנית.
אנחנו נמצאים כרגע בקולג' בתהליך של מחשבה על מה אומרים ערכי היודבליוסי, איך אנחנו באמת צריכים ליישם אותם, ואיך אנחנו יכולים לחיות בקולג' בצורה הטובה ביותר.
מרגיש שיש כן המון היהורים ודברים מעורערים,
אבל מצד שני ברור שיש עבודה קהילתית משותפת, ואני מקווה שנצליח להצמיח משהו שכולם יהיו יותר מרוצים.
כיף שיש עם מי לדבר, כיף שאפשר להטיל ספק ולשאול שאלות כדי להיות שלמים עם הדרך של החיים שלנו, כיף שלא צריך ללכת בעיניים עצומות אחרי ההנהלה.
אז השבוע השלישי נסגר במצברוח מעורבב בהחלט,
בשמחה, אהבה, דיכדוך קטן, המון אנרגיות חיוביות, מחשבה על עתיד, רצון להשתפר,
הרגשה שהתמקמתי ביותר יציבות כאן בקולג', געגוע כנה, הבנת המיקום שלי,
ועם הידיעה ששבוע הבא הולך להיות מהנה וחווייתי ביותר (:
שולחת הרבה חיבוקים והאהבה לכל מי שרוצה או צריך
גם מצאתי מקום שהסקייפ עובד מעולה אז אני פתוחה לבקשות מחדש!
הפה נוטה טיפה לחיוך, אבל הפנים משדרות מבט חושב ומהורהר משהו.
הפעם היה הרבה פחות טירוף
חלק הלחיצו וחלק הרגיעו, אבל אף אחד לא בכה, לפחות לא שראיתי, וזה הקל בהרבה על עניין הפרידה.
כשאני מנסה לחשוב על הקטע הזה שאני לא אחבק את האנשים האלה חמישה חודשים זה די ממלא בתחושות רעות
אבל אני יודעת שאני כבר לא צריכה לחשוב על העתיד הרחוק, אלא לחיות את מה שיש לי מול העיניים
ואני שלמה עם זה. אני שלמה עם הבחירות שלי ודי בטוחה שזה המקום שאני רוצה להיות בו. די בטוחה רק כי אין דבר כזה מאה אחוז.
הפעם אין המון חששות. אני יודעת לקראת מה אני באה, בערך. אני יודעת שזה יהיה שונה הפעם, אבל זה לא דבר רע, והעיקר שיש לי את הבסיס. נכון?
אני כן מפחדת, אבל לא פחד רע, פחד מעורר שמזרים את הדם.
אני לא באמת קולטת, כי אין אפשרות לקלוט את המשמעות של משהו שעוד לא חווית,
אבל זה בסדר, הכל בסדר.
עוד פעם יש עלילות טיסות,
נשבעת לכם שאם אני אטוס מספיק פעמים מסביב לעולם, או אפילו רק בין ישראל ואיטליה
אני אוכל לכתוב רב-מכר.
הפעם לא היה סיבוך עם הכרטיס, ואפילו היה קצת זמן לשבת עם ההורים ולדבר בנחת.
נחת.. כאילו יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ מהקולג'...
אבל הפעם היו תורים ממש ארוכים, והכל הלך די לאט, אז עלינו על המטוס איזה עשרים דקות דקות לפני סגירת שערים.
ההמראה התאחרה באיזה חצי שעה, אז כשהגענו לרומא חשבנו שהנחיתה התאחרה בשעה ונחתנו ב9:30 במקום ב8:20,
אבל המטוס שלנו מרומא לטרייסטה היה אמור להמריא ב9:20! אז זה אומר שפיספסנו את המטוס והתחלנו לחשוב עם מי צריך לדבר ומתי נגיע לקולג' וממש התעצבנו שאנחנו נגיע לקולג' מאוחר.
התחלתי לכתוב סמס לאבא שלי שאיחרתי את המטוס לטרייסטה ועוד פעם אני אצטרך לחכות שש שעות או יותר ברומא
ואז קלטתי- יש הפרשי זמניםםםםםםםםםםםם השעון זז שעה אחורה,
זה אומר שנחתנו ב8:30, זה אומר שיש לנו 50 דקות לרוץ מצד אחד לצד שני של השדה תעופה הענק הזהההה.
עוד פעם היו תורים ארוכים ועוד פעם לקח זמן עד שעברנו את הבדיקה הביטחונית והכל והעלייה למטוס כבר התחילה והיה עשרים דקות להמראה והשער שלנו היה השער האחרון, הכי בקצה, הכי רחוק שהיה אפשר לתת לנו.
היינו כבר לחוצות פעם אחת שאנחנו נאחר ת'מטוס, אז באמת, פשוטו כמשמעו, רצנו בטירוף, ואז מיכל נפלה עם הדברים שלה [חחחח] אז אני רצתי כדי שלא יתנו למטוס להמריא בלעדינו, ואז התיק גב שלי נפתח ונפלו לי דברים, וכשהרמתי אותם נפל גם הלפטופ, אז הייתי צריכה לריב עם התיק שלי ולהמשיך לרוץ קילומטרים. ממש שיעור ספורט נהיה לי שם!!
אבל בסוף הגעתי לשער בזמן, והצלחתי לעכב את האישה של המטוס כדי שלא תשים אותי על המטוס בלי מיכל, ואז גם מיכל הגיעה,
ובאוטובוס שהסיע אותנו למטוס פגשנו שתי חברות מהקולג', ואפילו היה להן מים אז היה ממש נחמד חחח
במטוס ישבנו אני ושתי הבנות מהקולג' די קרובות, אז כל הטיסה [כולה חמישים דקות] העברנו דפים דרך אנשים וציירנו סיפור-קומיקס על גבר-אישה שצלל לממלכת הדגים עם מלך שיש לו זקן ומשקפי היפסטר, והדגים אהבו אותה אבל לא יכלו להביא לה טבעת נישואין כי הם דגים אז היא שחתה לאיטליה ועשתה שופינג, and that is kids, that REAL meaning of Christmas :)
אחרי זה הסתבר שהיו עוד אנשים מהקולג' על המטוס, ונסענו כולם ביחד לקולג'
הדרך מהאוטובוס למגורים הייתה ארוכה יותר מבדרך כלל כי סחבתי שני תיקים שביחד היו איזה 30 קילו.....
אבל היה כיף לראות שוב את כולם, להחליף חוויות, להתרגש מחדש, לחבק את כולם, לשמוע איטלקית,
לשכב על המיטה שלי בחדר שלי עם הארון שלי והשותפות שלי,
לסדר שעתיים את האוצר שהבאתי מהבית, ולהסתובב ברחובות המוכרים. יום ראשון נחמד ביותר
כן קשה לי לחזור, בנתיים יותר קשה לי מהשבוע הראשון באוגוסט,
אבל אני שמחה להיות כאן סך הכל, ואני בטוחה [מקווה] שאני אתרגל תוך שבוע.
החשש העיקרי זה הלימודים, והמחשבה שזה למשך חמישה חודשים שלמים די מלחיצה, אבל,
כבר קפצתי למים באוגוסט, ועכשיו אני יודעת איך ולאן לשחות (:
כבר הספקתי לאחר לשיעור הראשון, כי משום מה הייתי בטוחה שיש לי מתמטיקה אבל היה לי ביולוגיה
ובכלל לא היה כיף לרוץ בשמונה בבוקר
אבל אחרי זה היו לי שני שיעורים חופשיים אז נו טוב [:
קיבלתי מערכת חדשה, יהיה לי רק שיעור חופשי אחד במעגל של שמונה ימים, משמע אני אלמד כל יום 5 שעות שלמותתתתת :(
ואל תגידו שיש לי מזל, כי כאן זה באמת נוראי!
כשאנשים שמעו על המערכת שלי הם באמת באו להביא לי חיבוק ולהשתתף בצערי חחח
אני יושבת עכשיו במטבח-חדר מגורים שלנו עם ניקול, נימרה ופצ'קה [שותפות], ודורה ומקיקו [בנות מהבית], מקשיבה ל Lisa Mitchell
והאמת שזה מרגיש נורא כיף. הכל חזר להיות כמו שהיה לפני חודש. זה די מרגיע
למרות שאני בכלל לא קולטת שאנחנו בסקנד טרם, המחצית השנייה. טוב נו, בגלל זה לא צריך להגדיר כל דבר
היה לי חופש מדהים. באמת נהנתי מכל רגע. הרגיש כלכך טבעי להיות איתכם, לראות את הפנים שלכם, להיות קצת ילדותית איתכם ולדבר על הכל.
תודה, תודה שהפכתם את הזמן הזה לבלתי נשכח, נינוח, מרגיע ומחזק.
לא הייתי יכולה לעבור את חווית היודבליוסי בלי התמיכה שלכם. אין לכם מושג איזו הרגשה נפלאה מקיפה אותי רק מלראות הודעה קצרצרה מכם, וכמה כיף היה להיות איתכם באותו חדר בלי ששני מסכי מחשב וסקייפ גרוע בטירוף מפרידים ביננו.
אהובים, אתם כבר חסרים לי, ואל תשכחו להמשיך לשלוח לי אינבוקסים על מעללי חייכם!
מועמדים יקרים, אלה הימים האחרונים להגשת הטפסים, אל תפספסו את ההזדמנות לחוויה של חייכם.
אין דבר מדהים יותר מהמקום הזה. עם כל הקושי, הגעגוע הביתה והאתגרים של המקום, זה כל כך ממלא, מעצים ומהנה.
מוזמנים להמשיך לשלוח לי אינבוקסים עם שאלות! או לשאול את הועדה בפייסבוק:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
