אני ממש מרגישה שאני חיה ונוכחת כאן, אני מרגישה שזו המציאות שלי, הבית שלי, הכל שלי.
היומיום בהחלט מרגיש יומיום, אבל לא בקטע של שגרה יבשה, אלא פשוט, רגיל.
ואני תוהה לי לפעמים, איך בכלל נפרדים מהמקום הזה?
איך אפשר לחיות בלי מגוון של 200 אנשים עם עבר סבוך ושונה לגמרי מסביבך?
איך אפשר לצחצח שיניים בלי לראות בחלון את צבעי השמש משתלבים עם גלי הים?
איך אפשר להשתמש בטלפון יותר מפעם בשבוע?
איך מתרגלים עוד פעם למציאות כל כך שונה?
רציתי ללכת ליודבליוסי כדי לצאת מהבועה. אתם בטוח מכירים את ההרגשה.
רציתי לראות עולם, רציתי להכיר אנשים, רציתי לשמוע דעות שונות לגמרי משלי.
רציתי לדעת אם הסיפורים שאני שומעת עליהם בחדשות הם באמת מציאות של מישהו, ואם הם מוגזמים או חמורים יותר?
רציתי שמישהו יתנגח בי בשביל לשבור את הסטריאוטיפים שישבו לי בראש.
רציתי לאתגר את עצמי, לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי בחיים לפני זה.
רציתי ללמוד דברים שבדרך כלל לא לומדים בישראל, על החיים, על האדם, על הנפש, ועל כדור הארץ.
רציתי ורציתי, והאמת שקיבלתי את הכל.
כמובן כל אספקט השגתי לעומק שונה, בזמן שונה ובזווית שונה. אבל סך הכל
בהחלט קיבלתי חוויה משנת חיים.
אני לא יכולה למדוד אותה בסולם ערכים ולהגיד עד כמה היא טובה או כמה היא לא מספיקה,
והאמת שאני לא רואה צורך לעשות זאת. אני בכנות שמחה עם מה שיש.
במחצית הזאת אני ממש מרגישה שאני ממצה את ההזדמנויות שלי כאן, וזו ההרגשה הכי ממלאת שהרגשתי עד עכשיו.
אני חושבת שזו המחצית הכי טובה שלי עד עכשיו.
כשאני חושבת על זה, כל מחצית הייתה יותר טובה מהקודמת לזה. איזה כיף, זה אומר שעוד יותר טוב מצפה לי באופק :)
ולמרות זאת, כל כך מוזר לי לחשוב שהיא כמעט נגמרת.
זהו, רק עוד 13 ימים. מה תגידו? איך זה שהזמן תמיד פשוט עובר?
מחצית מלאה ומטורפת, שונה, משונה, משנה, מייחדת, מפתיעה, מעמיקה.
טוב, אני לא רוצה לסכם עדיין את המחצית, לא מוכנה לקבל את הסוף הקרוב.
אסכם אותה בפוסט הבא.
העתיד זה נושא מאוד מדובר כאן. למרות שאנחנו לא בטוחים אם אנחנו אוהבים את זה.
הקטע הוא שלרוב האנשים כאן, בגלל שאין להם מחויבות לעשות צבא בארץ שלהם, השלב הבא הוא אוניברסיטה.
הם צריכים להחליט איזה תואר הם רוצים לעשות, ובאיזה מדינה, ובאיזה אוניברסיטה.
הם צריכים להגיש מועמדות, לספר על כמה הם אנשים נפלאים מיוחדים ומוצלחים בכל האספקטים האפשריים,
הם צריכים להגיש בקשה למלגות, כי אוניברסיטה בלי עזרה כלכלית בכלל זה משוגע
הם צריכים לשכנע את ההורים שלהם שיתנו להם לסוע לאמריקה, כי שם הכל קל להתקבל ולשם כולם הולכים
הם צריכים לכוון את כל הציונים שלהם שיפגעו בדרישות של האוניברסיטאות
הם צריכים הרבה מאמץ.
אני ממש שמחה שאני לא נכנסת עדיין לתעשיית האוניברסיטאות, באמת שמחה שאני לא צריכה ללכת לאוניברסיטה שנה הבאה.
אבל זה מעלה הרבה שאלות.
למה כולם מכוונים לארצות הברית או לאנגליה? למה אחוז ממש ממש קטן של אנשים רוצים לחזור ללמוד בארץ המוצא שלהם? למה אנשים הולכים לאוניברסיטה בלי לדעת מה הם רוצים ללמוד, אלא רק בשביל ללכת לאוניברסיטה?
חבל לי. כואב לי לראות את חברים שלי חולמים לקחת שנה חופש בין UWC לאוניברסיטה ולא מעיזים לבקש מההורים שלהם, כי זה בזבוז זמן וכסף.
ואיזה שטויות, בזבוז זמן? הם בני 18, חלקם אפילו 17. אפילו אם יתחילו אוניברסיטה בגיל 20, מה קרה?
מתי יהיה להם זמן לטייל בעולם? להתנדב? לעשות משהו בשביל הנפש שלהם? לחיות מחוץ למסגרת? לעבוד ולהרוויח כסף בשביל המותרות שלהם, לחיות עצמאות מלאה?
אבל נראה שההורים לא רואים את זה ככה, אולי כי הם שייכים לדור אחר, אני לא יודעת באמת.
זה מן מסלול מאוד רגיל כאן- לסיים תיכון ולעבור לאוניברסיטה, בלי למצמץ.
אצלנו בישראל ילדים בני 18 שהולכים לאוניברסיטה הם משהו מיוחד, בטח עושים איזה תואר במתמטיקה או פיזיקה, כי אלה האפשרויות האמת.
ובאירופה, או בשאר העולם, האמת שאני לא יודעת איפה בדיוק מתפרשת התופעה הזאת, זו דרישה.
לא הייתי רוצה ללכת לאוניברסיטה עכשיו, גם אם הייתה לי את האפשרות.
לא בגלל כל הדברים שצריך לעשות בשביל זה, לא בגלל שזה דורש הרבה מאמץ.
פשוט בגלל שהשנה זו השנה ה12 שאני לומדת בתוך מסגרת לימודית כלשהי, כחלק ממערכת מוגדרת עם ציפיות מסויימות ממני.
והאמת? שנמאס לי.
פשוט נמאס לי ממסגרות. זה לא ממש משנה איזה סוג של מסגרת, אני פשוט רוצה חופש.
יודבליוסי זה מקום נפלא, ובאמת, אני מאחלת לכל בנאדם להגיע לכאן ולחוות פי 10 יותר ממה שאני חוויתי, אבל זו עדיין מסגרת לימודית. ומסגרת שדורשת הרבה עבודה והתמודדות עם אתגרים, ככה שקשה למצוא כאן איזון בין מה שאני רוצה לעשות בשביל עצמי ומה שאני צריכה לעשות בשביל הקולג'.
זה כיף, כי זה יוצר תקופות מטורפות-
שבועיים שלמים שנמצאים בספרייה כל יום 7 שעות, ואז יוצרים כנופיית ספרייה זמנית, עושים איתם הפסקות קפה ומתלוננים על הלימודים.
שבועיים שלמים שנמצאים באטרף כדי להרים איזה אירוע, ומתווכחים מלא עם כל המארגנים, כי כולם רוצים שזה יהיה מושלם, ובסוף כולם מודים לכולם ומעריכים את כולם מכל הלב.
שבועיים שלמים שנחים ולא עושים כלום, פשוט כי מותשים. ואז אופים מלא עוגות עם החברים הטובים, יוצאים להסתובב בעיר הקרובה, עושים מסיבות ריקודים בחדר ב11 בלילה, מזמינים אנשים שעוד לא יצא לדבר איתם לשבת על איזה קפה ומגלים את העבר המרתק שלהם.
עושים את זה, ועושים את זה, ותמיד יש המון מה לעשות, ולפעמים עוצרים לרגע וישנים איזה 15 שעות. ממלאים מאגרים.
לעיתים רחוקות גם מוצאים זמן לקרוא ספר טוב, למרות שלרוב גם הספר הזה הוא בשביל הלימודים, אבל היי, זה עדיין ספר טוב!
אבל לפעמים אני פשוט רוצה שהלימודים יעצרו לאיזה שבוע, שלא נצטרך ללכת לשיעורים, לא יהיו לנו עבודות, לא יחכו לנו דד-ליינים- פשוט נהיה חופשיים לחגוג ולהנות עם עצמנו ועם 200 האנשים שחיים סביבנו.
נכיר יותר אחד את השני. נדון על שאלות קיומיות וטרגדיות עולמיות. ניחשף יותר, נרגיש יותר.
לא נוכל להגיד 'לא, אני מצטערת, אין לי זמן.. אולי שבוע הבא?' ואז זה לא יגיע לעולם
לא נחסום עצמנו, כי לא יהיה שום דבר יחסום אותנו.
טוב, אבל זה לא מציאותי. אז אני מנסה לעשות כמה שיותר מהדברים האלה יחד עם העומס הלימודי.
זה בדיוק האתגר, למצוא את האיזון בין הכיף לנפש לבין הכיף למוח לבין הכיף לטווח הקצר לבין הכיף לטווח הארוך.
איזון איזון איזון
האמת שאני לא חושבת שהם קיים. כאילו תיאורתית, כן, בטח. אבל בר השגה ויישום? לא ממש.
החשוב הוא למצות, להרגיש שעשית מספיק ולא להתחרט. להיות שמחה ממה שיש סביבך, מההווה, ולאהוב את זה.
ואני אישית? את העתיד שמתי בצד.
אני כן חושבת על שנת שירות וכו'. ראיתם בהתחלה שאני כן חושבת על מה יהיה אחרי מאי 2014. מחשבות על העתיד כן תוקפות אותי. ואני לא ממהרת להדחיק אותן. אבל אם הן לא המרכז של היומיום שלי, אני חושבת שזה בסדר.
העתיד מרחף על ההווה, אבל הוא לא מכוון אותו. :)
האמת שכתבתי על זה משהו באחד הימים שהייתי בספרייה. בהתחלה לא חשבתי לשתף את זה עם אף אחד, אבל אחרי הכל אין מה להסתיר:
all this preparation. And for what?
after all, why do we have future? to wait for it to come? to live in expectation to reach it?
Why do we have future?
to remind us that present is not everything we get, and that we have present also in the future. But if we don't know to live present, we don't have any future.
ראיתי אתמול בפייסבוק תמונה של בוגרת של UWC באיחוד עם חברות שלה.
הרמתי את העיניים מהמחשב והסתכלתי על ניקול ופצ'קה. גם לנו יהיה איחוד כזה, השאלה מתי, ואיפה?
יש סיכוי שבסוף השנה, אחרי טקס הסיום אטייל עם חבורת הבנות שלי- ניקול, פצ'קה, איזידורה, קטיה ונימרה, איפהשהו באירופה.
פעם אחרונה לפני שנפרדים לשנים.
רק נימרה תלמד בקנדה, אז אליה יהיה קשה להגיע, אבל שאר הבנות ישארו באירופה. אולי איתן יש יותר סיכוי.
הייתי רוצה שהן גם יבואו לישראל. זה יהיה מיוחד.
חנוכה שמח לכולם, אהובים שלי.
שיהיה חג שמח, ושנה מאירה, מואורת ורועשת.
עצוב שלי שהשנה כל החג יוצא עוד לפני חופשת החורף, אבל שנה הבאה נחגוג ביחד עם סופגניות טעימות.
לנר ראשון הזמנו את כל החברים הטובים שלנו להדלקת נר ראשון ומיכל ואיתן החמודים הכינו עוגות טעימות בטירוף.
שרנו קצת שירים בעברית, והיה רגע של ישראליות כזאת. היה כיף.
שנה שעברה הכנתי חנוכייה מחימר, בחוג קדרות, אבל מיכל שברה אותה בנר האחרון שהדלקנו בקולג' לפני שנסענו חזרה הביתה לחופשת חורף!
אז השנה לא היה לי זמן ללכת לחוג קדרות ופשוט אילתרתי עם הרגע חנוכייה יפייפה. ואת זאת מיכל לא יכולה לשבור :)
עם כל העליות והירידות התלולות, עם כל האתגרים, הגילויים, המחקר והבנייה האישית, הפיתוח העצמי, ההתרגלות למסגרת, ההתמודדויות החדשות, ושבירת הסטיגמות
אני פשוט מבינה כמעט כל יום מחדש כמה שאני אוהבת את המקום הזה.
בחודש האחרון טיילתי יחסית הרבה, ככה שהיו לי כמה הפסקות מהטירוף של הקולג', וכל אחת מהן הביאה לי המון שלווה.
לפני חודש הייתה לי תקופת געגועים ממש קשה, היה לי קשה להיות רחוקה מישראל, מהמשפחה והחברים ופשוט המדינה.
נכנסתי למערבולת לחץ שכזאת מכל הדרישות הלימודיות, הדרמות החברתיות, וכל הדברים הרגילים שסתם נאגרים, וכל מה שרציתי היה לשכב על הספה בבית שלי.
אבל איכשהו ההרגשה השתפרה לאט לאט. עם שיחות פה ושם עם אנשים מיוחדים ורגילים כאחד. עם שוקולד טעים. עם מכתבים מהבית. ועם יציאות מהקולג' (:
סופ"ש אחד נסעתי עם קבוצה מהקולג' לכנס בנושא אירופה וחיי הנוער ודברים כאלה. זה היה בארצו, שנמצאת בטוסקנה, עיר מהממת. הכנס היה באיטלקית כמובן, והבנתי הרבה פחות ממה שציפיתי, אבל המבטאים שלהם היו ממש מבלבלים, אז לא הרגשתי יותר מידי רע עם עצמי. ההרצאות היו רק רבע מהכנס, בשלושת הרבעים האחרים היינו בארוחות מפוארות. וואו, קיבלנו שם כל כך הרבה אוכל. היינו במסעדות יוקרה עם 9 מנות בכל ארוחה, וכל ארוחה לקחה 4 שעות, באמת אבל. זה היה מטורף, ומפוצץ לגמרי, ככה שכשחזרתי לקולג' באמת לא הייתי רעבה ליום שלם חח. אז נסענו לשם בשישי בבוקר, הגענו בערב למלון, שהיה סתם באיזה חור מחוץ לעיר וסתם הלכנו לטייל מסביב לאזור. נכנסנו בטעות למטעים פרטיים של אנשים, אבל למזלנו אף אחד לא היה שם. בשבת יצאנו ב9 מהמלון, וחזרנו אליו ב11 בלילה, אולי 6 שעות מהזמן הזה היינו בהרצאות, וכל השאר הוקדש לארוחת צהריים וארוחת ערב. בראשון בבוקר היו לנו שעתיים להסתובב בעיר, עשינו סיבוב שופינג קצר, וקנינו מזכרות. ואז חזרנו קולג'.
בסופ"ש שאחרי זה נסעתי בשבת עם כיתת תרבויות ואומנויות העולם לטיול ברוונה [לא ורונה!] בעקבות עיצובים של כל מיני כנסיות. היה מאוד מעניין דווקא, מאוד נוצרי והיה משעשע לשמוע כל מיני איזכורים ליהדות. פתאום הציורים והאומנות תקרה של כנסיות קיבלו סיפור שלם, גיליתי את המשמעות של כל מיני סמלים שחזרו על עצמם וכל מיני דרמות נסתרות שהיה אפשר להבין מהאומנות. היה נפלא, וגם היה לנו שעתיים חופשיות שהשתמשנו בהן סתם לסיבוב בעיר, ובאמת שהאזור היה מהמם.
הסופ"ש שאחרי היה מרוכז סביב ביולוגיה, כי היה לי מבחן בביולוגיה בשלישי הקודם, אבל היו אירועים קטנים בשישי ושבת של הקולג' שהיו ממש מגניבים, ויצא לי להכיר קצת יותר אנשים שעוד לא יצא לי לדבר איתם.
ואז בשלישי האחרון, כמה שעות אחרי המבחן, יצאתי ללונג וויקנדדדדדד! זה בעיקרון כמו חופשת אמצע סימסטר של חמישה ימים. וזה היה נפלא.
יצאתי עם קבוצה נפלאה- דומיניק ממלזיה, רפאל ממקסיקו, פיטר מאיי הבהמה, קורה מאנגליה, ויויינג מאוסטרליה, אנשים לגמרי מגניבים שאהבתי עוד קודם אבל רציתי להכיר יותר לעומק. אז בשלישי לקחנו אוטובוס לפולה, עיר בקרואטיה, ונשארנו שם עד שישי אחר צהריים. כל יום היינו ליד הים! יום אחד עשינו טיול לצד שני של העיר, הגענו לאזור נופש מלא מלונות שכאלה, אבל זה היה כמו עיר רפאים. לא הייתה שם נפש אדם, בכלל, הכל היה נטוש. והמלונות היו מפוזרים בתוך יער שכזה, אז היה טיפה מלחיץ, אבל הפכנו את כל העניין לממש כיף. יום אחר ביקרנו במקומות תיירותיים בפולה, ואז נסענו לעיירה קרובה, שכרנו אופניים, ונסענו דרך היער לעבר הים כדי לראות את השקיעה. אויש השמיים היו מהממים. בשני הימים בישלנו ארוחת ערב בעצמנו, היה כל כך נחמד לבשל, ונחמד לקבל מחמאות על האורז הטעים שלי ;) בכללי, כל החברים היו כל הזמן מוקרי תודה לכולם, על כל דבר קטן. על שמישהו חתך את הלחם, או שמישהו הלך לקנות אוכל לכולנו, או שמישהו צילם תמונה יפה שלנו, או שמישהו הוביל אותנו למקום יפה, או סתם על זה שהיינו שם ביחד. השתמשנו במילה תודה כל כך הרבה כל יום, בהתחלה זה נראה לי מגוחך, אבל אז זה באמת נתן הרגשה ממש טובה. הימים האלה היו נינוחים ורגועים, כל אחד היה שקוע בעצמנו ובמחשבות שלו, אבל גם צחקנו הרבה וחלקנו כל מיני סיפורים שטותיים. זו הייתה פעם ראשונה שנחתי תוך כדי טיול, וזה באמת עשה טוב לנפש, כולנו היינו צריכים לנשום קצת אחר תקופה עמוסה בקולג'.
ביום שישי בצהריים נסענו לסלובניה, להתארח אצל דינו, שגר בפיראן. הבית שלו כל כך יפייפה, יש הרבה ציורים מהממים בכל מקום, ואמא שלו ואחותו הן אנשים נפלאים. היו לנו שיחות מאוד מעניינות, על הקולג', על בחירה חופשית ודטרמיניזם, על משפחה, על חוויות עבר וחינוך, על גרייט גאטסבי, באמת מגוון רחב, והיו שם דעות מיוחדות שניערו אותי קצת ושינו לי את המחשבה. רוב הזמן פשוט ישנו, או קראנו ספר, או עשינו כלום. בערב שבת הלכנו לטיול בנמל הקטן שנמצא שם, ואחר צהריים של ראשון נסענו לפיראן עצמה. דינו לקח אותנו לנקודת תצפית מדהימה על כל העיר, ואז סתם סיבוב ברחובות, והראה לנו חנות שוקולד מתוקה שהזכירה קצת את מקס ברנר. לארוחת ערב אמא שלו הכינו לנו ניוקי אמיתי, כאילו היא הכינה את הבצק בעצמו, וזה היה טעים בטירוף. חזרנו לקולג' בעשרה ל11 בלילה, בדיוק בזמן לקרפיו, ובאמת התרגשתי לראות שוב את השותפות שלי לחדר וכל מיני אנשים, למרות שלא ראיתי אותם רק שישה ימים.
החופשה הזאת הייתה מיוחדת, הביאה שקט לנשמה, נתנה זמן לעשות סדר במחשבות, ומילאה באנרגיות לקראת החודש+שבוע האחרונים לפני חופשת החורף.
אהה גם החלטתי שבסוף הסימסטר, לפני שאחזור לישראל, אצטרף לפרוייקט שאחד התלמידים מארגן בספרד יחד עם עוד 16 אנשים. זה יהיה בוולנסיה ובמדריד, נעביר סדנאות על יודבליוסי, נארגן מופע רחוב, נעבור סדנאות מארגונים מקומיים, ונבקר במוזיאונים. אני די מתרגשת האמת [:
בשיעור אנגלית למדנו בחודש האחרון את The Great Gatsby. האמת שהיו לי הרבה ציפיות, כי כולם אמרו שהסרט שיצא בקיץ היה מדהים וכו', אבל אחרי שלמדתי את הסיפור מהמון אספקטים, אני יכולה להגיד בלב שלם שאני לא מבינה על מה כל ההתלהבות. זה נראה לי סיפור נורא רגיל, יש עוד עשרות ספרים דומים שכתובים יותר טוב. העלילה הייתה נורא תקועה, קצת מעורפלת, ודי שטחית. לא מצאתי שם מסרים נסתרים. חוץ ממשפט מרכזי בדף הראשון שהוספתי לרשימת הציטוטים פה בצד-
"Whenever you feel like criticizing anyone, just remember that all the people in this world haven't had the advantages that you've had.".. and I understood that he meant a great deal more than that.
אני חושבת שהמשפט הזה באמת יכול להועיל לאנושות. בכל מקרה, בסלובניה הייתה לי שיחה על השעמום שבסיפור עם אחותו של דינו [הסלובני], ואחרי שעתיים היא גרמה לי לחשוב שיכול להיות שהסיפור עצמו אולי לא משמעותי, אבל יכול להיות שהוא מצביע על דרכי התקשורות בין אנשים ואיך שיחסים בין אישיים מתנהלים. הם גם שיכנעו אותי שאני צריכה לראות את הסרט האחרון, המודרני עם כל המוזיקה, ויכול להיות שזה ישנה את דעתי. אני חושבת שאחכה לחופשת חורף כדי לבדוק את זה.
למרות כל הלחץ הלימודי, אני מרגישה שאני מצליחה להסתדר עם הכל, והציונים שלי באמת עולים. זה עושה לי ממש טוב. אני עדיין קצת חוששת מהמבחנים הסופיים, במאי, אבל אני מתנחמת בעובדה שיש לי עוד איזה חצי שנה ללמוד ולהשתפר, אז יהיה בסדר.
ביום שני הקרוב זה הדדליין להגשה הסופית של עבודת המחקר הגדולה. אני לא לחוצה מהעניין, זה לא יושב לי על הנשמה, וזה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שעדיין יש לי שיפורים חשובים לעשות שם. אני מקווה שיהיה בסדר. בכל מקרה אדע את הציון הסופי על העבודה רק ביולי :( אבל אחרי שזה יהיה מאחוריי, הרבה זמן יתפנה, ואוכל להתרכז בפרוייקטים אחרים שיש לי בראש.
עוד חודש וחצי בדיוק אני מגיעה לישראל!
איזה כיף :)
שולחת המון אהבה לכולם,
אלה
נ.ב. גיליתי כמה דברים מעניינים בזמן האחרון.
אחד- אין רכבת באקוודור. למרות שבעבר הייתה.
שני- בקובה יש שני סוגי מטבעות, כאילו שני סוגי כסף.
שלישי- קומוניזם היה מאוד רע לאנשים מסויימים, ומאוד טוב לאנשים אחרים.
ויודניקים יקרים, אם יש לכם שאלות- אני כאן לכל מה שאתם צריכים! שלחו אימייל או אינבוקס או יונת דואר, ואענה בהקדם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
