עוף גוזל

והנה אני פתאום במחצית האחרונה.

והזמן כמובן לא מרחם, עף לו, חומק מבין האצבעות כמו מומחה.

אבל גם עם זה לומדים להשלים. הרי אני לא אהיה תקועה בשומקום, יגמר שלב אחד ויתחיל מיד אחר.

לפני חופשת החורף לא הסכמתי לדבר על המחצית האחרונה. זה היה פשוט עצוב מידי, ומלחיץ מידי. דימיוני מידי. לא יכלתי להאמין שאני כבר שם.

אבל החודש בישראל היה מטורף ומוטרף, וזה הפך את כל עניין המחצית האחרונה ליותר בסדר. פשוט כי ראיתי את האנשים שאני הולכים לחיות איתם מתחילת יוני והלאה. את המשפחה, והחברים, ומודיעין ותל אביב ופשוט ישראל. זה המקום שלי בסופו של דבר, וזה החיים האמיתיים. וככה פתאום מצאתי את עצמי בתחילת ינואר מחכה בקוצר רוח להיות במצב שכבר חזרתי לארץ סופית [טוב אבל זה לא שאני מוכנה לוותר על המחצית האחרונה..].

UWC זה מקום נפלא, זה חלום וחוויה של פעם בחיים. אבל זה בית ספר, זו הרפתקה, זה לא יכול להמשך לעד.

תהיתי לפני כמה זמן איך יהיה אם היה כפר UWC, עם אותם ערכים ועם כל הגיוון התרבותי ועם כל מיני יוזמות, אבל בלי בית ספר, בלי מסגרת מוגדרת. פשוט חיים כאלה, עם אנשים מ90 מדינות מסביב לעולם. היה יכול להיות מגניב, לא?

אבל בנתיים, עדיף להבין שבסוף מאי אני נפרדת לשלום מהקולג', וחוזרת למה שהיה ויהיה בית לכל החיים.

זה נורא עצוב ושמח בו זמנית. בדיעבד אני מבינה שהעולם שלי קצת נחלק לשניים. ידעתי שזה עלול לקרות, אבל לא לגמרי האמנתי. כל פרידה קשה כל פעם מחדש, אבל בכל פרידה יש גם שמחה והתרגשות לקראת המקום הבא (:

החלטתי ששנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. זה משהו שישב לי בראש כבר מכיתה ז' אני חושבת, ועוד מלפני החופשת חורף ניסיתי להזיז דברים כדי שזה יצא לפועל. יש כל כך הרבה אירגונים ומקומות מקסימים, ומצד שני קשה לעשות מיונים כשאני בכלל לא נמצאת בארץ להרבה זמן. אז יצא לי להתמיין לארבע שנות שירות, והשבוע החלטתי סופית על אחת מהן. אני ממש שמחה ומתרגשת לקראת זה. זה עוד דבר משמעותי שהופך את החזרה שלי לארץ לדבר מאוד טוב, בעיקר כי זה בהחלט יותר קל לעזוב מקום אחד כשאת יודעת מה יהיה הצעד הבא שלך. 

המחצית הזאת מאוד ממורכזת על לימודים האמת. היו לנו המון דד-ליינים סופיים ודי מלחיצים, ובשבועיים האחרונים היו לנו מבחני הדמייה של המבחנים הסופיים. הלו"ז היה נורא צפוץ כי כל אחד לוקח לפחות שישה מקצועות [או שבעה, כמוני], ובכל מקצוע יש לפחות שני מבחנים, או שלושה [כמו יחידות נגיד], וכל מבחן כזה זה שעה\שעה וחצי\שעתיים, ואת כל המבחנים של כולם צריך לדחוף לעשרה ימים. אז בכל מקרה, היו שבועיים לחוצים מצד אחד ובלי המון שינה ורגיעה, כי אם יש מבחן בשמונה וחצי בבוקר ברור שאני אקום בחמש בבוקר בשביל לעשות חזרה אחרונה על החומר. אבל מצד שני, זה כל כך נחמד לא ללכת לביתספר, אז הרגשנו יותר חופשיים. 

לסיכום אני יכולה להגיד שאני שמחה שהיו לנו את השבועיים האלה, כי גם צימצמתי קצת פערים בלימודים, וגם הבנתי מה מצפה לי במאי, אז זה נראה פחות מפחיד. לפעמית אני ממש חושבת שאני לא מסוגלת לעשות את זה, לשבת מבחני IB ולא להיכשל. אבל לפעמים זה נראה לי פשוט טבעי, כי החומר כבר ממש חודר למוח. 

אבל אני תמיד מנסה לאזן את עצמי עם ציונים. מצד אחד- ברור שאני רוצה את הציון הכי גבוה שאפשר. ומצד שני, אני יודעת שלפעמים זה לא אפשרי, מכל מיני סיבות, ולפעמים זה פשוט לא צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלי. 

המקום הזה הוא כל כך הרבה דברים, ואני לא מסוגלת לשים אותו במעמד של נטו ביתספר, או נטו כל דבר אחר שהוא יחיד. האנשים, השפה, האוכל, הלילות, הטיולים, השיעורים, החיבור, זה הכל בא ביחד. ולכן, ציונים לא יכולים מדד לשיגשוג ולהגשמה של עצמי בתוך המקום הזה. [ואותו דבר עליכם, בכל מקום שאתם נמצאים בו, תזכרו שבני אדם הם הרבה מעבר למספרים]. 

היו לנו גם קצת אירועים שניקו לנו את הראש מהלימודים כמובן. 

היה לנו ערב של מכירה פומבית בשילוב עם תצוגת אופנה של בגדים שהם אולד-פאשן, ואת כל הכסף תרמנו לארגון שעוזר לפיליפינים להשתקם מהאסון טבע שעבר שם. בהתחלה כשהודיעו על זה לא חשבתי שזה ממש יעבוד, אבל באתי לערב כדי לתמוך ברעיון בכל זאת. להפתעתי, זה היה מטורף. 

יש לנו בקולג' חנות 'תמיכה לתלמידים' שכל סוף שנה, או מתי שרוצים, אפשר להביא לשם בגדים\חפצים\מחברות\כוסות\כל דבר שלא משתמשים בו יותר, והחנות הזאת מתופעלת על ידי תלמידים [אני התנדבתי שם מחצית השנייה והשלישית] ועושים מכירה פעם בחודש, או פשוט מתי שמרגיש שרוצים. ככה התלמידים לא צריכים להוציא המון כסף על בגדים או חפצים נחוצים כאן בקולג', כמו צעיפים, חולצות, גרביונים, מחברות וכו' שאפשר להשתמש יד שנייה ועדיין להיות שמחים עם זה. אז הבגדים של התצוגת אופנה היו מהמאגר של החנות הזאת, כי כמובן שיש כאן המון תלמידים אז כל שנה החנות מקבלת המון 'סחורה חדשה' ואז זה סתם נאגר בערמות. הדוגמנים\דוגמניות היו בעיקר תלמידים מהקולג', אבל היו גם מורים! זה היה פשוט קורע מצחוק, תדמיינו את המנהל שלכם או המורה שלכם לאנגלית מדגמנים תלבושת של קאוובוי או משהו כזה. כל אחד מהם הלך לחנות הזאת ומצא את השילוב בגדים הכי מוזר שהוא היה יכול למצוא, אז בעיקרון כל הערב היה בדיחה אחת גדולה. בגלל שזה היה כל כך מצחיק, וטוב, גם היו קצת בגדים יפים באמת, אנשים עפו על זה. כמו כל מכירה פומבית, המחיר נקבע לפי הקונים, אז למרות שרוב הבגדים התחילו ביורו 1, חלק מהדברים הגיעו ל20 יורו! וככה בערב אחד אספנו *700* יורו. זה ממש מדהים. וגם כולם נהנו. 

הוולנטיינס דיי היה גם היום הבינלאומי ללחימה באלימות נגד נשים, אז ארגון כלשהו מטרייסטה שעוזר לנשים לקבל את הזכויות שמגיעות להן הזמין את הקולג' להשתתף באירוע שלהם. כמובן שהיו כמה מוקדים ברחבי העולם שעשו אירועים כאלה. המטרה הייתה לעשות פלאש-מוב של מילארד אנשים, ולכן השם הכללי של זה היה one billion rising. זה היה דווקא די נחמד, כמה בנות לקחו על זה אחריות יחד עם אחת המורות לאיטלקית ואירגנו סשן של לימוד הריקוד וגם דיון על כל עניין של זכויות נשים, ומה עם גברים, ולמה אלימות, ומה קורה בעולם וכו'. בהתחלה לא חשבתי שאשתתף בזה, אבל בסוף ביום עצמו נסעתי יחד עם איזה 40 אנשים מהקולג' לטרייסטה והצטרפת לפלאש-מוב למרות שבכלל לא ידעתי את הצעדים והיה סופר קול. 

מעבר לזה, קצת קשה לי עם מה שקורה בעולם בזמן האחרון. 

אני משתתפת בקולג' בפעילות 'אקטואליה' או משהו כזה, קבוצה מאיתנו נפגשים עם המורה להיסטוריה פעם בשבוע ומביאים כתבות מכל קצוות העולם ומדברים על זה קצת. לפעמים זה ממש משעמם, אבל בתקופה האחרונה קורים כל כך הרבה דברים כל הזמן. 

השבוע האחרון היה די קשה, כי אחת החברות מהגרעין חברות שלי היא אוקראינית, ואני לא יודעת אם שמעת, אבל היה שם ממש באלגן. לא כיף לראות אותה ככה, כשהיא צריכה לבלוע את הכאב של המשפחה שלה ולהמשיך בחיים כאן. שהיא רואה איך המדינה שלה עולה באש בזמן שהיא לומדת למבחן במתמטיקה או פילוסופיה. והעולם ממשיך כרגיל, וזה פשוט הזוי. פשוט הזוי שאנחנו יושבות לאכול צהריים בזמן שכמה קילומטרים מאיתנו אנשים זורקים פצצות עשן אחד על השני. ואין לנו מה לעשות... 

כמובן שהדברים הלוהטים הם אוקראינה וונצואלה, אבל ברור שאלה לא המדינות היחידות שנמצאות כרגע בכאוס. אמנם הן כבר לא תמיד בראש החדשות, אבל סוריה ומצרים עדיין רחוקות מהתייצבות. נשמע שגם בישראל יש מתיחות ואיראן כמובן בעליות וירידות, והרשימה פשוט ממשיכה. 

בואו נדבר מציאות לרגע

העולם מתמודד עם דברים גדולים כרגע. תושבים פשוט נלחמים בממשלות שלהם, בארגון שאמור לייצג אותם, לתמוך בהם, להעלות את רמת החיים שלהם, ליצור שוויון ולייצב אותם כלכלית. כשהייתי קטנה חשבתי שממשלה באה לבצע את רצון העם, חשבתי שממשלה נבחרת על ידי העם כדי לייצג את העם, חשבתי שממשלה היא מוסד טוב, מוסד קיומי. אבל הראייה הזאת נשברה כבר מזמן, והשיברון מוכיח עצמו כל פעם מחדש, וזה מרגיז.

אני לא מבינה למה אנשים מרגישים שהם יכולים לקחת חיים של אנשים ולהחליט עליהם במאה אחוז למרות שהאנשים לא בחרו בזה. אני לא מבינה את השיטה הזאת של דיקטטורה. של להשתמש באנשים לטובתי. של ביטול זכויות ושטיפת מוח. אנשים שכחו מה זה חופש, אנשים חיים במה שצריך לחיות ולא באיך שהם בוחרים לחיות. 

קשה לי עם המחשבה שבעתיד אני יכולה למצוא את עצמי במצב שאני כלואה, במצב שאסור לי לצאת מגבולות מסויימים, במצב שחוסמים את החופש שלי. והרי זה יכול לקרות בכל מקום, לא? זה קרה בעבר, זה קורה בהווה, וזה יקרה בעתיד. אנשים פשוט לוקחים את הכוח לידיים שלהם ועושים איתו דברים רעים במקום לקדם את העולם למקום יותר טוב. טוב, אני מניחה שהאנשים האלה חושבים שהם מביאים את העולם למקום יותר טוב, אבל אני פשוט לא מסכימה איתם.... 

אני מאחלת לכולנו שזה לא יקרה לנו, ושנוכל לעזור לעולם ולהפסיק את התופעה הזאת גם במקומות אחרים. אני מאחלת לכולנו שנפסיק להיות כל כך רכושניים, שניתן לכל אחד לחיות איך שהוא רוצה לחיות בלי לפגוע בחיים של אחר, שנבטל כל תחושת קנאה, שנעריך את מה שיש, שנחייה בכבוד, שנחייה ביחד, וניתן לאחרים לפחות כמו שאנחנו מקבלים מאחרים, אם לא פי חמש יותר. ונפיץ אהבה!

זהו, אלו היו חמש דקות [או יותר] של הצצה לתוך המוח של אלה.

הגיעה כבר התקופה של הפרוג'קט וויק. זה אומר שנשארו לנו בערך חודשיים וחצי עד לטקס סיום. 

אמאלה, מה הולך פה? 

יאללה הכל בכיף