עוף גוזל

בזמנים כאלו,

שאת מבינה שהשעון מתקתק ולא יעשה לך הנחות, סביר להניח שלא תחזרי אחורה בזמן, 

את יודעת שכל מה שאת יכולה לעשות 

זה לחיות. 

לקחת כל דקה בשתי ידיים, לאהוב כל שעה בלב שלם, 

למלא חללים ריקים, לדבר עם אנשים, לשאול שאלות, להתמקד בהווה, 

לשים את העתיד בצד, להסיר את כל החומות, 

להנות, להנות, להנות. 

הסוף הרי רודף אחרינו לכל מקום. כל יום זה יום שלא יחזור על עצמו. כל יום מקרב אותנו יותר קרוב לIB ולטקס סיום, ולמטוס הביתה. 

אבל בכל יום יש 24 שעות שלמות [למרות שזה מרגיש הרבה פחות], בכל יום יש אלפי הזדמנויות חדשות. 

יש לי חברות שמתחילות להיפרד כבר עכשיו מהקולג'. הן נשארות יותר בחדר, הן בורחות הביתה לכמה ימים, הן לא מוכנות לדבר על מה יהיה אחרי טקס הסיום. אפשר להבין אותן, לכל בנאדם יש את דרכי ההתמודדות שלו. ובכל זאת, זה נראה קצת כמו בזבוז. כי הרי הסוף עוד לא ממש כאן, הוא יגיע בהמשך, ואולי עדיף להמשיך לנסות לדחות אותו כמה שאפשר מאשר לקרוא לו לו למהר. נכון? 

קשה להאמין שעברו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי את יודבליוסי. קשה להאמין שעברה שנה. קשה להאמין שעברה חצי שנה. 

זה נראה לי כל כך טבעי שאני כאן, כאילו הייתי כאן מאז ומתמיד. 

ובו זמנית זה נראה לי שה'מאז ומתמיד' הזה התחיל לפני שבוע. 

אני עוד זוכרת את היום שהתקשרו להגיד לי שהתקבלתי- זה היה ב4.4, ממש יום או יומיים לפני סדר פסח. זה היה מטורף ובלתי יאמן, חלומי לחלוטין. 

עכשיו, שנתיים אחרי, כבר יש לי זירו-ייר, כבר יודעים מי יגיע לקולג' שנה הבאה, כשאני לא אהיה כאן יותר. 

זה מצחיק איך שגם אחרי כמעט 18 שנה של חיים אין לי תפיסת זמן הגיונית. 

אני ממש מפחדת מהסוף. ממש לא יודעת למה לצפות. פתאום לחזור לישראל נראה לי הזוי, כשלפני שנתיים לטוס לאיטליה היה הדבר ההזוי. 

כל כך הרבה פרידות, ושינויים דרסטיים, ופשוט חיים אחרים. ואיך אפשר לעכל את כל זה בכלל? 

אני מניחה שזה פשוט עניין של- צעד, צעד. 

והרי בסופו של דבר, אני יודעת שמחכה לי הרבה בישראל (: 

אני רוצה לכתוב שהכל מתנהל כרגיל בקולג'. אבל אז אני מבינה שאתם לא בדיוק מרגישים את הרגיל הזה. 

כל השכבה שלי, השנה שנייה, נכנסים לאטלאט לאטרף לימודים. השיעורים שלנו נגמרים ממש בקרוב, עוד 12 ימים. השיעורים מרגישים יותר חופשיים, המורים פחות מנסים לרוץ אחרי החומר, ובעצם גם סיימנו את כל החומר שצריך ללמוד ברוב המקצועות. ביום האחרון ללימודים כל השכבה יוצאת ביחד עם כל המורים לארוחה חגיגית, The leavers dinner, ואז יהיו לנו 10 ימים חופשיים ללמוד כרצוננו, עד שהמבחנים הסופיים מתחילים ב5.5. בארוחה יהיו כל מיני נאומי בפרידה, וכל אחד מאיתנו יכול לשים משהו לזיכרון ב Time capsule, מן קופסאת עץ שישמרו בקולג', ובאיחוד שלנו עוד 10 שנים נפתח אותה ביחד ונקבל בחזרה את החפצים האלו. 

בנתיים, כל השכבה מתחתי, השנה הראשונה, נבהלים מהאטרף שלנו. הם מתחילים לקלוט ששנה הבאה תהיה ממש שונה מהשנה שהם עברו. הם צריכים להחליט דברים לגבי שנה הבאה, כמו הנושא של העבודת חקר שלהם ועם מי הם רוצים להיות בחדר, וגם רובם כבר יודעים מי יהיה השנה הראשונה שלהם, וזה די מרגש. 

אין יותר מידי אירועים בקולג', ומצד שני כל סופ"ש כאן די עמוס. 

לפני שלושה שבועות היה סופ"ש איחוד של השנה השלישית. בעיקרון כל השכבה שמעלינו הוזמנה לקולג', להיפגש ולהגיד עוד פעם שלום לאנשים שחיו איתם שנה או שנתיים. האמת ששנה שעברה, כשאני הייתי פירסטייר, זה היה לי נורא מוזר. הסתובבו בקולג' אנשים שבכלל לא הכרתי והרגישו שזה הבית שלהם, הסקנדיירס שלי מאוד התרגשו מהנוכחות שלהם ואנחנו בתור פיירסטיירס הרגשנו תקועים בין לבין, היה די מביך. השנה זה היה ממש שונה. פתאום אני מבינה את החשיבות של המפגש הזה. הגיעו לקולג' בערך 30 סקנדיירס, ומתוך כמה מהאנשים שאני ממש ממש אוהבת. היה כל כך טוב להתעדכן, לשמוע מה קרה איתם בשנה האחרונה, מה השתנה, איך זה לחיות באוניברסיטה, איך החיים אחרי יודבליוסי. זה היה נהדר שהם פשוט היו כאן, הפרצופים שלהם התאימו בטבעיות לנוף של דווינו. אבל אני יודעת שהפירסטיירס שלנו לא הרגישו מאוד בנוח כמובן, כמוני בשנה שעברה. ובכל זאת, זה רק טבעי. 

בשבוע שאחרי זה היה לי את המבחן בעל פה שלי באיטלקית. ה-מבחן, לIB. זה היה ממש מלחיץ לעשות את זה. קיבלתי תמונה, והייתי צריכה פשוט לדבר עליה במשך חמש דקות, ואז לענות לשאלות במשך חמש דקות. היו לי 15 דקות להתכונן, אבל הן ממש עפו. כשנכנסתי לחדר בחינה כמעט בכיתי, פשוט כל הסיטואציה הייתה מאוד אינטנסיבית, וידעתי שיש לי רק הזדמנות אחת לעשות את זה. המורה שלי ראתה שאני יותר מידי לחוצה ונתנה לי זמן להירגע, דיברה איתי על שטויות והעלתה לי את הביטחון, ואז רק כשהרגשתי טוב עשינו את זה. לפני שנה וחצי הגעתי לכאן עם 0 איטלקית, לא ידעתי אפילו לקרוא את המילים, שלא נדבר על להגיד יותר מגרציה ובונז'רנו במבטא ישראלי שלעולם לא יתנתק ממני. עכשיו אני מצליחה להחזיק שיחה באיטלקית! אמנם כל הזמנים מבולבלים, לא אכפת לי יותר מידי מ4 סוגי העבר שלהם ו2 סוגי העתיד שלהם ו3 סוגי ההווה שלהם, אבל וואלה, לא נכשלתי במבחן D: 

בהמשך היה לי גם מבחן באנגלית ועברית בעל-פה שעברו סבבה לגמרי. גם בהם היו דרמות, המכשיר הקלטה לא עבד בכלל והייתי צריכה לרוץ עם המורה לאנגלית חצי קולג' כדי לתקן אותו ואז אחרי 40 דקות של ניסיונות גילינו מה הבעיה והיא הכריחה אותי לאחר למבחן באיטלקית, או שלא ראיתי כמה זמן עבר בסטופר אז דיברתי יותר ממה שהיה צריך, ואני כמעט בטוחה שהמצאתי מילה חדשה בעברית, אבל נו טוב, הכל בכיף, והעיקר שזה מאחורי! 

בשישי לפני איזה שבועיים קטיה וניקול, החברות הקרובות שלי מאוקראינה וסרילנקה, אירגנו קונצרט בבר בטרייסטה. מוזיקאים מהקולג' שלנו התארגנו ביחד והקימו הופעת ג'אז של בערך שעתיים. זה היה ממש מקסים, כי זה היה משהו ממש שלנו, ערב רגוע מחוץ לגבולות הקולג' עם קבוצה גדולה של אנשים מגניבים, וגם היו בבר קצת מקומיים שקיבלו רושם טוב. אחרי זה כולנו הלכנו לתחנת אוטובוס ועד שהאוטובוס הגיע המוזיקאים החליטו להמשיך את הקונצרט- הצרפתי הוציא את הקונטרבס שלו והתחיל לאלתר משהו, אחרי כמה דקות היפנית הצטרפה אליו באילתורי סקסופון, ואני חושבת שגם מישהו הצטרף אליהם עם גיטרה. התחנת אוטובוס נמצאת בתוך בניין בטון לא סגור, אז האקוסטיקה השתלבה עם המוזיקה בצורה מושלמת, כאילו היו להם מיקרופונים. המקומיים שחיכו לאוטובוס איתנו אולי חשבו שאנחנו קצת משוגעים, אבל הם הצטרפו למעגל שלנו וכמובן צילמו בוידאו את המסיבה. זה היה ממש מגניב. בגלל שאנחנו לא מקומיים כאן בדיוק, ובכל זאת אנחנו מרגישים כאילו זה הבית השני שלנו, אין לנו ממש מעצורים, והערב הזה היה אחד הדוגמאות לזה, כי אני בטוחה שאף טרייסטיני לא היה בא עם קונטרבס ולתחנת אוטובוס ומתחיל לנגן בחופשיות. 

ביום ראשון שאחרי זה היה בקולג' Duinostock, בהשראה של וודסטוק כמובן. מאחרי הארוחת צהריים ועד הארוחת ערב היינו במדשאה של הקולג', הייתה במה פתוחה, היו סדנאות שכל מיני אנשים מהקולג' הכינו, ובכללי פשוט אווירה של היפים. הייתה סדנאת חינה [ציורים על הגוף], סדנאת כתיבה יצירתית בערפול חושים, סדנאת עיצוב בגדים [הם פשוט לקחו בגדים וגזרו אותם], סדנאת ראסטות, סדנה של הכנת לוכד חלומות מחומרים טבעיים, ועוד כל מיני דברים. זה היה יום ראשון כל כך שמשי ורגוע, זה היה כל כך כיף שאנשים מהקולג' פשוט התאפסו כדי להיות ביחד במקום להסתתר בחדרים ובספרייה. 

בכל שנה בקולג' אנחנו משחקים גמד-ענק בשלושה סבבים. אני בטוחה שהזכרתי את זה בפוסטים הקודמים אבל אני אסביר עוד פעם. 

עד נובמבר יש EE FRIENDS, הפירסטיירס הם הגמדים של סקנדיירס, כי הסקנדיירס צריכים תמיכה בגלל העומס של העבודת חקר וכל מיני עבודות פנימיות ודד-ליינים. 

מנובמבר עד מתי שרוצים [בין דצמבר לפברואר] יש WINTER FRIENDS, הסקנדיירס הם הגמדים של הפירסטיירס, כי התקופה הזאת היא בדרך כלל הכי קשה לפירסטיירס, געגועים וכאלה. 

ואז מאפריל עד סוף מאי יש IB FRIENDS, הפירסטיירס הם הגמדים של הסקנדיירס, כי הסקנדיירס צריכים תמיכה לקראת המבחנים הסופיים. 

זאת מן הזדמנות להכיר אנשים בצורה קצת שונה, דרך מכתבים ושאלות פרטיות וגלויות ועוגות וכל מיני כאלה, אז כולם נהנים מזה.

בסבב השני בחרתי את הפירסטייר מברזיל, ואת המורה ל'אומנויות ותרבויות העולם' יחד עם פצ'קה, הרומייט שלי. לפני הפרוג'קט וויק הברזילאית גילתה שאני הייתי הגמדה שלה דרך מישהו אחר, וזה היה ממש מבאס שלא יצא לי לחשוף את עצמי. אבל השבוע פצ'קה ואני חשפנו את עצמנו בפני המורה, מריה קנפורה. הקטע היה שהיא ידעה שאלו היינו אנחנו עוד לפני שחשפנו את עצמנו, כי פצ'קה כתבה לה רמזים יותר מידי ברורים במכתבים... אבל היא לא הודתה בפנינו שהיא יודעת, אלא היא השתמשה בנו בחודש האחרון בתור 'שליחים' לווינטר פרינדס שלה. אז בחשיפה, החלטתי שאנחנו חייבות לעבוד עליה, ופצ'קה זרמה. קבענו איתה בבר המקומי לקפה, ואז שלחנו שתי בנות אחרות להיפגש איתה. הן ישבו ביחד איזה עשר דקות והבנות היו שקרניות נפלאות והיא ממש האמינה להן. כשאנחנו הגענו לבר שלחנו את הברמנית לשאול את מריה מה היא רוצה להזמין, ואז הברמנית הביאה לנו את הקפה, ואנחנו הבאנו את זה למריה. היא הסתכלה עלינו, והסתכלה על שתי הבנות האחרות, והתפוצצה מצחוק. זה היה ממש אדיר. ישבנו איתה איזה שעה, דיברנו על איפה היא למדה ועבדה וכאלה, והיה נפלא. עוד שבועיים נבוא אליה לארוחת ערב (: 

טוב, אני חייבת להמשיך ללמוד כלכלה, אז עד כאן להפעם. 

עוד 41 ימים יש לי טקס סיום. עוד 56 ימים אני בבית. 

אני מסיימת י"ב. אני מסיימת יודלביוסי. 

אני יכולה להיות עצובה, הייתי עצובה רוב השבוע האחרון בעליות וירידות.

אבל בעצם חשבתי על זה היום, ופשוט יש כל כך הרבה סיבות להיות שמחה על מה שיש כאן ועכשיו. 

האנרגיות של המקום הזה עושות ממש סחרחורת לפעמים, אבל גם נותנות משמעות אדירה לקיום.