דברים מתחילים לזוז בקצב, אני מתחילה להרגיש שהטיסה קרובה (:
שלחנו את כל הטפסים שהקולג' ביקש, למרות שאני בכלל לא בטוחה במקצועות לימוד שבחרתי.
עוד לא החלטתי אם אני רוצה ללמוד עברית או אנגלית בתור שפת אם, וכמה טוב אני רוצה לדעת איטלקית כלומר אם לקחת איטלקית ברמה גבוהה [זה אומר שאני אצטרך להתאמן על האיטלקית כל יום לפחות שעתיים] או לקחת איטלקית ברמה בסיסית ולזרום עם מה שיוצא.
ואם לבחור היסטוריה, כלכלה או פילוסופיה? ולקחת ביולוגיה או להתעלל בעצמי ולקחת פיזיקה? ובכל מקצוע אני צריכה לבחור אם לעשות מוגבר או בסיסי!
אני שונאת דילמות
ביום שישי היה מפגש עם כל הסקנדיירס הישראליים, היה ממש נחמד, סופסוף פגשתי את הסקנדייר האיטלקייה שלי
ובכללי לראות את האנשים שעוברים כרגע את החוויה הזאת מאושרים ושמחים עשה לי טוב והרגיע אותי.
הרי בסופו של דבר, אני לא באמת יודעת למה אני נכנסת, אין לי שמץ של מושג איך זה ירגיש לחיות שם,
אני גם לא מסוגלת לדמיין לעצמי איך הולך להראות השבוע שלי-
בלי צופים בשני-שלישי-שישי-כל החיים
בלי לימודים ביום ראשון
בלי זואי פעמיים ביום
בלי יציאות חסרות משמעות לקניון בשישי בערב
בלי לדבר בעברית
זה בהחלט מלחיץ לפעמים, אם אני חושבת על זה לעומק, הידיעה שאני הולכת לחוסר ידיעה, אבל אני חושבת שזה חלק מהחוויה. אני לא רוצה לראות את הקולג' בתמונות, אני לא רוצה שיסבירו לי איך נראים החדרים, מה אוכלים בארוחת צהריים ואיזה פעילויות יש שם. אני רוצה לחוות את זה בעצמי בפעם הראשונה שאגיע לקולג'. אני פשוט לא רוצה ליצור לעצמי ציפיות שיהפכו לאכזבות.
אני גם לא רוצה להיכנס עכשיו לעולם של UWC, עוד לפני שאני עוזבת את הארץ.
אני רוצה להתמקד במה שיש כאן ועכשיו, להתקרב לאנשים עוד יותר, להנות מהימים שלפני הטיסה עם האנשים שכאן, ולהתחיל להבין איך אני אמורה להיפרד מהכל ומכולם ככה שזה ירגיש רק ריחוק קטן ולא ניתוק קשר או יותר מידי כואב בלב.
אם עכשיו אני כבר אתחיל לחלום על הקולג' אני אפספס את כל הזיכרונות הטובים שאני אצטרך שיחזיקו אותי שם ויעזרו לי להתמודד עם השינוי.
נשאר עוד מפגש הרצאות אחד בחיפה שיהיה עוד יומיים, ואת הסמינר סיום שיהיה בתחילת אוגוסט שיכלול גם את הסיור בת"א שנשמע מעניין.
דווקא נהנתי מכל תהליך ההכנה הזה, ההרצאות די מעניינות והדיונים תמיד נגררים לנושאים רגישים ומעניינים שאף אחד לא מדבר עליהם ביוםיום אז אני מגלה שיש לי דעות בנושאים שבחיים לא חשבתי עליהם ואני מגיעה למסקנות מאוד מיוחדות על הקיום האנושי שלנו. חוצמזה, יש לנו ממש אחלה קבוצה, האנשים באמת טובים וכל אחד נראה לי מאוד מעניין בפני עצמו. נראה כמה קשר נשמור במהלך השנתיים האלה וכמה באמת נצטרך אחד את השני לתמיכה, בכל מקרה אני שמחה שיצא לי להכיר אותם קצת.
אז אנחנו מתקרבים לתאריך המיועד!
אני צריכה לקנות נעלי טיולים, נעלי ספורט ונעליים יפות
המחשב הנייד החדש צריך להגיע
צריך לעשות סדר בארון ולהחליט איזה בגדים אני אארוז איתי
צריך לוודא שאני אשיג את המחשבון המשוכלל הזה
וצריך להיפגש עם אנשים ולעשות רשימה של מה שאני רוצה להספיק לעשות ב40 יום שנשארו כאן :)
28.8 בשעה 5:15 בבוקר אני עולה על מטוס שיקח אותי לאיטליה.
אני אלמד שם בקולג' בינלאומי של UWC בערך עם עוד 200 אנשים מ80 מדינות בעולם במשך שנתיים.
רק אחרי שלושה וחצי חודשים אני אחזור לארץ, לחופשה של חודש,
ואז אבלה עוד 5 חודשים באיטליה, ואבוא לארץ לשלושה חודשים.
וככה זה ימשיך לעוד שנה כזאת.
משהו גדול ישתנה, החיים שלי יראו אחרת,
אנשים אחרים יקיפו אותי, אני אדבר בשפה אחרת, אלמד מקצועות שונים, הנוף שלי יהיה שונה..
אני לא מאמינה שאני עושה את זה, מתרחקת מהמשפחה, מהחברים, מהחיים שלי בישראל, במודיעין, בתוך בועה בטוחה
ונוסעת למקום רחוק, לא מוכר, עם אנשים שאני לא מכירה ולא יודעת את שמם או באיזה שפה הם מדברים.
לפעמים הבטן מתהפכת מרוב לחץ, הכל נראה הזוי ומוזר וכמו בדיחה גרועה, כאילו מישהו עובד עליי ואני מאמינה כמו פתטית.
כי מה אם אני לא אצליח? מה אם אני לא אקלוט את האנגלית ולא אתחבר עם מספיק אנשים ואכשל בכל הלימודים ואשקע בגעגועים???
אבל מצד שני זה מרגיש הדבר הנכון, זורם ורגוע, יש הרגשה של שמחה, שזה הזמן הנכון.
כי הכל בידיים שלי, ואם אני רוצה את זה עד הסוף ומאמינה בעצמי באמת אז אני אתאמץ ואצליח ואגע גם בעננים האיטלקיים!
זה מצחיק לחשוב איפה עמדתי לפני חצי שנה- לחוצה כמו טמפון, מחכה שרק יודיעו לי שקיבלו את הטפסים של השלב הראשון חחח
ווכשהודיעו לי שעברתי לשלב השני, איזה אושר זה היה.. הייתי בשוק! בכיתי וצחקתי בו זמנית, הייתי בעננים, גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את הצעד הראשון. חייכתי כל הזמן, וכל העניין כבר יצא לפומבי, כולם כבר ידעו שאני מנסה להתקבל לUWC.
נכנסתי לשיחות ארוכות על למה אני רוצה את זה בכלל, מה מודיעין מייצגת בשבילי ומה הארגון מייצג בשבילי או מה הוא ייתן לי, מה משמעות החברה כאן ומה התפקיד שלי בין כל האנשים שסובבים אותי, עד כמה אני משמעותית, לאן אני רוצה להגיע בעתיד ואיך אני מרגישה שמודיעין מקטינה אותי ומכניסה אותי לתוך קופסא צפופה מידי, אם יש פתרון אחר להרגשה שלי ואם אני מגזימה בתגובות שלי, אם אני מנסה לברוח ועושה את זה ממניעים לא נכונים, מה אני מחפשת, מה דורשים ממני, כמה אני רוצה לעשות, להשפיע ולהראות, וכמה אני נעלמת בתוך השגרה המשעממת והיבשה.
המון אנשים ניסו לשכנע אותי לשכוח מזה, היו גם אנשים שאמרו שזה לא מתאים לי, היו שראו את זה כאילו אני בורחת משומדבר ובוחרת באיזה פתרון דפוק או שפשוט לא שאלו כדי לא להתערב, וחלק גם מאוד תמכו ועודדו, התעניינו, ניסו לעזור בכל מה שאפשר והאמינו בי עד הסוף.
כשהגיע השלב השני- המחנה מיון- לא קלטתי בכלל איפה אני עומדת.
פשוט זרמתי עם מה שהיה, דיברתי כשהיה צריך, שתקתי כשהיה צריך, לא חשבתי על זה בתור מה שיקבע לי את השנתיים הבאות, אלא פשוט ניסיתי להנות כמה שיותר ולהפיק מזה הכי הרבה שאני יכולה. רוב הזמן באמת נהנתי, הרגשתי שיש לי את המקום שלי, וגם הייתה לי קבוצה מופלאה וכולם שם במחנה היו אנשים נפלאים אז יצא לי גם להכיר אנשים מיוחדים :) כן היה לי התקף פאניקה שכזה, אבל הוא כבר היה בסוף ולא היה כבר מה לעשות חוץ מלתת לזה להתפרץ ולאכול לי את המחשבות. בגללו גם לא האמנתי בעצמי עד הסוף, ובהחלט לא ציפיתי לעבור. כבר תיכננתי איך אני אסתיר את התשובה מההורים ואז אזכיר את זה אחרי כמה זמן בדרך אגב ואעשה כאילו לא אכפת לי.. כשפתחתי את המייל עם התוצאות של השלב השני, באמת הייתי מופתעת, לא רק שעברתי אלא אני אחת מתוך 18 שעברו את השלב השני, ואני צריכה לחכות רק שבועיים עד לשלב השלישי!
על השלב השלישי אין לי ממש מה להגיד, הייתי בלחץ רק בדקה שלפני הראיון, והכל עבר סבבה ורגיל כזה. לא הרגשתי משהו מיוחד, הוא לא היה מדהים והוא לא היה נוראי, אבל לא ידעתי אם הוא השאיר עליהם מספיק רושם. אחרי שבועיים בערך גיליתי שכבר חצי מהאנשים קיבלו תשובה שהם עברו ואיתי אפילו לא דיברו או שלחו מייל.. נכנסתי ללחץ וסרטים מטורפים בראש, בקושי ישנתי בלילה ובאמת התפללתי לאלוהים, לגורל, לכל מי שנמצא ביקום בערך חחח חצי שעה אחרי שקמתי למחרת בבוקר אבא שלי התקשר אליי, שאל אותי על שטויות מוזרות, ואז מזכיר בדרך אגב "אהה אלה, התקבלת" וצחוק. מה התקבלתי? למה התקבלתי? איך אתה יודע ואני לא? מתי הם התקשרו? מה הם אמרו? הוא היה כזה אדישששששששששש ואני הייתי כלכך בהלםםםםםםםםםםםםםם
משם כבר דברים התחילו לזרום יותר בנחת ובכיף, היה מוזר שאין עוד שלבים שאני צריכה לעבור, אבל המון אושר שהצלחתי לכבוש יעד שהצבתי לעצמי ואני הולכת לחוויה האדירה הזאת!
אז זהו, הנה אני כאן, אחרי תהליך חוויתי, כיף, מלמד ומוצלח בסופו של דבר
עוד 48 יום יש לי טיסה
כבר הכנתי TO DO LIST ורשימה של מה צריך לארוז לשנתיים בחו"ל
וכל שנותר, זה להתחיל להיפרד ולנצל כל רגע הכי טוב שאפשר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: