סיפורים בהמשכים :)

טוב, אני שמחה ביותר שגרמתי לכן לחשוב שזה סוף הסיפור, מוכיח לי שהצלחתי ואולי כן נשחפתן פנימה!
31 תגובות על הפרק האחרון ואני אשמח אם זה יהיה ככה שוב רק בבקשה בלי אנונימי!!! 

פרק 21 -

מהפרק הקודם :

וכשקווין רץ לעברו ומכניס את המקל שיש בידו אל תוך ביטנו, קרוב לליבו והוא לא מגיב אני מבינה שהוא פשוט קפוא ומבטו עליי.
אני רוצה לצרוח, אני רוצה לצעוק עליו שיפסיק או לקום ולרוץ אליו, אבל הכוחות שלי אוזלים וכשרגליו של סת' קורסות על הרצפה על ברכיו ומבטו עדיין נח עליי בעצב כל מה שאני יכולה לעשות זה להרים את ידי ולאחר מכן לתת לשחור הזה שמנסה למשוך אותי אליו בדקות האחרונות בכוח לקחת אותי.

~

מה קורה לך?
מה קורה איתך?
מה קורה איתו?
והאם זה סיבה ללכת אחריו?
לשחרר את כל מה שאי- פעם החזקת בו כדי להישאר בחיים ולעזוב .. גם?
ואם מישהו בעצם גורם לזה שאתה תמות, האם זה לא כואב כל כך? כי אתה הולך אל הבנאדם שאתה אוהב שאבד, אתה הולך אליו.
הוא יהיה שם. זה מנחם אותך, לא?
זה טוב יותר לחשוב שתהיה שם, איתו, לא?

~

"אח', החופש הזה עבר מהר מדי." אני ממלמלת בעצב אל אנג'ל בדרך אל בית הספר, חזרה אחרי החופש הזה שהרגיש קצרצר כל כך שאני בקושי זוכרת דברים שקרו.
"כן.." היא ממלמלת גם, "טוב, לא נורא. העיקר שתיכון, כיתה י'. אנחנו באות!" היא מגחכת ומכה ביחד עם ישבנה בישבני בתנועה חיננית. אני מגחכת ומרחיקה במהירות את כוס הקפה החמה שלא תישפך על בגדיי,
"תהיי זהירה יותר!" אני מגחכת ומחייכת חיוך משועשע,
"אני ממש שמחה ששקלת לבוא השנה לאודישנים של קבוצת המעודדות, אני בטוחה שעוד נשאר בך הצד של המעודדת." היא מושכת בכתפיה ואני מחייכת לעברה,
"אני מקווה." אני מגחכת וזורקת את כוס הקפה אל הפח שעברנו לידו, אני מעבירה את מבטי אל השעון שבידי, "אם אני רוצה להספיק להגיע לאודישן אני צריכה ללכת ברגע זה!" אני ממהרת לתפוס בידה ולמשוך אותה בריצה מהירה אל כיוון הבית הספר , "יש לי רק חמש דקות!"
"אלוהים," היא מגחכת ומגבירה את ריצתה כשאנחנו מושכות אחת את השנייה אל כיוון בית הספר.

"כריסטין בידלס!" קריאה נשמעת ברגע שאני ואנג'ל פותחת את הדלת בהתנשפות, "אנג'ל!" המאמנת פולטת בהפתעה ואנג'ל מעבירה אליה חיוך מאולץ ועייף,
"המאמנת קליין," אני מגחכת בשקט ומזדקפת במקומי בעוד אנג'ל נשארת כפופה ומנסה להסדיר את נשימתה,
"כריסטין בידלס." היא מחייכת אליי בנועם, "נחמד לדעת שאת מכולם רוצה לחזור לקבוצה,"
"כן." אני מחייכת אליה, "חשבתי שזאת תהיה החלטה טובה לפתוח את השנה כך,"
"כמובן," היא אומרת ומחווה בידה אל עבר הדלת שפונה אל האולם, "שנלך?" אני מהנהנת ונכנסת פנימה בביטחון גבוה כאשר היא אחריי.

"חזרתי!" אני קוראת ברגע שאני נכנסת הביתה, אני משליחה את התיק שלי בצד המסדרון והולכת אל כיוונם של אמילי, אבי וג'סטין שמחכים לי ליד השולחן העמוס בארוחת צהריים גדולה, אני ממהרת להתיישב.
"איך היה היום הראשון?" אבא שואל ואמילי מרימה את מבטה אליי,
"חשוב יותר, איך היה האודישן?!" היא מחייכת לעברי בהתרגשות ואני מחזירה לה חיוך נרגש אפילו יותר וצחקוק,
"התקבלתי! ויותר מזה, המאמנת אמרה שהיא רוצה להשקיע בי כדי שאחזור להיות ראש הקבוצה!"
"באמת!?" היא פולטת בהתרגשות למעני ואני מהנהנת בחיוך,
"יש לי אימון עוד שעתיים. ג'סטין, תוכל לקחת אותי?" אני שואלת והוא מהנהן בחיוך ותוקע עוד ביס מהאורז בתוך פיו. "חזיר.." אני ממלמלת והוא מגחך בפה מלא.
"ג'סטין." אבי רוטן, "תהיה מנומס יותר בבקשה."
"בסדר, בסדר." הוא מסנן.

"אני לא יודעת," מלמלתי, "זה מוזר."
"זה סתם שטויות," אנג'ל אומרת וזורקת לעברי את הכפית השנייה שהייתה בידה ולאחר מכן מתיישבת לידי עם קופסת הגלידה שהספיקה לחטוף מהמקרר שלי בקומה התחתונה, "את האימון עברנו ועכשיו אנחנו נאכל גלידה ותראי שהכול יעבור מהר מהר! נלך גם לקניות אם תרצי אחר כך."
"ברור.." אני ממלמלת. "אבל את לא מבינה את זה." אני ממשיכה לדחוק בי להבין את הרגשתי ומניחה יד על המקום בו נמצא לוח הלב שלי, "זה מרגיש כאילו משהו חסר." היא מרימה גבה אחת ולאחר שנייה אני נאנחת ותוקעת את הכפית בתוך הצד עם גלידת הוניל והעוגיות, "עזבי, אני מפגרת." אני נאנחת ודוחפת את הכפית לפי למרות שההרגשה לא עוברות, היא רק הופכת מעיקה יותר.


-

"אולי תאכל את זה כבר? אני אלשין לאבא!" קייט אומרת בילדותיות ואני מגלגל את עיניי,
"אולי תפסיקי כבר?"
"סת', עברו שבועיים מאז אותו מקרה ורק יומיים מאז שאבא ואתה מחקת להם את הזיכרון כדי שיחזרו. היא חיה את החיים שלה עכשיו בצורה מאושרת ואתה לא יכול להעניש את עצמך, בבקשה, העברת את כל השבוע האחרון בלי לאכול כמעט." היא מתחננת ואני משלב את ידיי וטומן את ראשי בכרית השנייה,
"קייט, אל תחפרי, בסדר?" משב רוח קל מורגש ולאחריו קייט מסתלקת מהחדר, אני יודע שזה לא יגמר ככה ואני צודק כי אבי עולה לאחר כשלוש שניות ומתיישב על מיטתי באנחה.
"בבקשה אל תתחיל להנחות עכשיו על זה שאני צריך לאכול וכו' וכו'." אני מתחנן, "אני לא רעב."
"אתה לא רעב כבר מאז מהשבוע האחרון."
"עבר עליי הרבה בזמן האחרון,"
"אני יודע סת', אבל זה לא הזמן להרעיב את עצמך." אבי ממלמל, "אם אתה רוצה אנחנו נעבור מקום."
"לא!" אני מתפרץ מיד ונעמד על רגליי, "אנחנו לא יכולים, אני צריך להיות כאן, לשמור עליה למקרה שקווין יחזור, הוא חזק עכשיו!"
"פשוט תאכל." הוא ממלמל, "זה חשוב שתאכל." אני מהנהן והוא יוצא מהחדר, נותן לי לחזור לשקוע אל המיטה ואל הזיכרונות מהשבועיים האחרונים.

___________________________________

"חיכיתי שתקום." כריס לחשה באוזני ואני הידקתי את אחיזתי בידה,
"מה עשית?" אני שואל ומעביר את מבטי אל פניה החיוורות שהפכו מעט בגוון צהוב וחולני,
"זה לא משנה," היא מניחה את שפתיה על שפתי, "העיקר שאתה בריא עכשיו." היא לוחשת.
"את הבאת מהדם שלך!" אני מזדעק לאחר רגע ארוך של מחשבה, "את יכולת למות!"
"אבל זה לא משנה כי עכשיו שנינו בחיים!"
"את יכולת למות!" אני צועק עליה,
"סת', זה לא משנה עכשיו, באותה מידה גם אתה יכולת ועכשיו שנינו בסדר! תפסיק להיות ככה, אנחנו בסדר, אנחנו חיים ואנחנו נוכל להמשיך לחיות עכשיו כמו קודם."
"מה קרה אחרי שקווין נ-ניסה ל.." אני מגמגם והיא עוצרת אותי בהנהון מבין,
"זה בסדר," היא נאנחת, "אני איבדתי את עצמי גם וההורים שלך מיהרו להביא את שנינו אל הבית שלכם בעיירה. הם הצליחו להציל אותי אבל סת', אתה צריך להבין שהחיים שלי לא יהיו אותו הדבר בלעדייך, הייתי צריכה לתת לך גם מהדם שלי כדי שתתחזק והטיפול של אביך יוכל לעבוד."
(מנקודת המבט של כריס עכשיו)
"למען הפרוטוקול," קולו של אביו נשמע מאחורי, "אני אמרתי לא, אבל החברה שלך לא מוותרת."
"היא עקשנית." סת' מגחך ומושיט יד אל הכוס השקופה ובתוכה נוזל אדום שאביו מגיש לו, הוא מריח את הכוס ולאחר מכן מניח אותה על השידה הקטנה ליד המיטה שלו.
"אתה צריך לשתות את זה." אני ממהרת להגיד,
"זה שלך!" הוא גונח בכעס ואני מזעיפה את מבטי,
"תשתה את זה, סת'." אני פולטת בכעס, "תשתה את זה או שאני נשבעת שאתאבד בעצמי!"
"האיי, האיי!" קולו של אבי נשמע מאחורי, "אני חושב שאיבדתי אותך למספיק זמן בשביל שלא תלכי לי עכשיו." סת' מעביר את מבטו בבלבול אל אבי ואז אל אביו והוא מהנהן,
"הפסדת הרבה." אני לוחשת ומושיטה לו את הכוס חזרה, "עכשיו תשתה את זה ואנחנו נשאר לבד ואני אספר לך הכל."
"אני לא יכול לשתות את זה, לא כשאני יודע שזה שלך." הוא גונח בכעס ואני מרימה את ידי כדי שיביט במחט המחוברת לידי ומובילה דם אל תוך גופי.
"אני מקבלת טיפול, אני לא אמות, אני מבטיחה לך." אני מחייכת חיוך שמח.

~

"אז אבא שלך יודע, ואמילי, וג'סטין וכולם." סת' ממלמל לעצמו ולי לאחר שסיפרתי לו על מה שקרה אחרי שהתעלפנו. ההורים שלו הביאו אותנו לעיירה שלו ואני קיבלתי טיפול מידיי על מנת לקבל דם כדי לא לאבד את עצמי לגמרי, באותו זמן רבתי עם אביו כדי שאני אוכל לתת דם אל סת', מדמי, שיהפוך אותו חזק יותר וכדי שיתעורר, אבל הוא התעקש שלא, אבל הייתי עקשנית יותר ונחושה יותר.
"אנחנו נמחק להם את הזיכרון." אני אומרת, "אבל הם היו צריכים לדעת, אבל דיברתי עם אבא שלך, הוא ימחק להם את הזיכרון והכל יחזור להיות כמו פעם." אני מחייכת אליו ומהדקת את אחיזתי סביב מותניו, מניחה את ראשי על חזהו.
"אני שמח שאת בחיים, אני פשוט קפאתי כשראיתי אותך שם, הייתי בטוח שאני הולך לאבד אותך לנצח."
"ואני רציתי למות כשראיתי אותו עושה את מה שהוא עשה. הייתי בטוחה שאני כבר הולכת לפגוש אותך בעולם הבא." הוא מהנהן ואז מנשק על ראשי.
"אבל מה זה שונה מעכשיו?" הוא שואל ואני מתרחקת ממנו ומביטה בו בעיניים דומעות ומבולבלות, "את לא מאושרת, את לא בריאה ואת חשופה לעולם המטורף הזה ולקווין הפסיכופט עד שלא ייתפס. אני אוהב אותך כריס, אבל אני יכול להתמודד עם המחשבה שאת תיפגעי באשמתי."
"על מה אתה מדבר?" אני לוחשת,
"חשבתי על זה בכל השבוע האחרון," הוא מסביר,
"מאז שחזרנו?" אני לוחשת והוא מהנהן,
"אני רוצה שתהיה מאושרת, כי אני אוהב אותך."
"ולעזוב אותי זו הדרך?" אני שואלת ומתרוממת על רגליי,
"לא, זו רק חצי מהדרך." הוא אומר ומתרומם על רגליו,
"ומה החצי השני?" אני שואלת והוא מצביע על הדלת וברגע שאני מסתובבת אליה היא נפתחת ואביו עומד שם,
"לגרום לך לשכוח." סת' לוחש ומתקרב אליי, אבל אני ממהרת להסתובב אליו וללכת אחורה בבהלה,
"לא, לא, אתה לא יכול לגרום לי לשכוח!" אני אומרת בכעס, "אני לא רוצה לשכוח!"
"אני רוצה שתשכחי, אני רוצה שיהיה לך טוב."
"אני לא רוצה!" אני צווחת, והוא אוחז בידיי ומקרב אותי אליו, "בבקשה אל תעשה לי את זה," אני לוחשת, "אני ביליתי את כל הקיץ איתך, אני אוהבת אותך ואני לא רוצה לשכוח אותך לעולם." דמעות נעמדות בעיניי ומתחילות לזלוג לאט לאורך פניי, מגיעות אל סנטרי וזולגות אל הרצפה. הדממה שבחדר גורמת לי לשמוע את ההתנגשות שלהן עם הרצפה, שם הם מתנפצות למיליון רסיסים, בדיוק כמוני ברגע זה.
"אני אוהבת אותך." אני לוחשת באוזנו והוא מניח את שפתיו על שפתיי,
"אני נשבע שאני אוהב אותך גם." הוא לוחש ומסובב אותי אל כיוון אביו, הוא תופס בפניי ומכוון את מבטו אליי.
"אני אוהבת אותך, סת', בבקשה, אל תעשו את זה!" אני מייללת ותופסת בידיו של אביו,
"חכה." הוא אומר לפני שאביו מתחיל, "אני רוצה שתגרום לו להפסיק לריב עם אמילי כמו תמיד, שתקבל אותה וששתיהן יהיו מאושרת ביחד, שתחזור לקבוצת המעודדות שלה ולמעמד הפופלארי שהיה לה בבית הספר, שתתנתק מכל ההסוואה מכולם." הוא אומר ומביט בי כשהדמעות מציפות את פניי לגמרי,
"בבקשה אל תעשו את זה, אני לא רוצה לשכוח אותך סת', אני אוהבת אותך." אני מייללת, אבל לאחר שסת' גומר את דבריו הוא יוצא מהחדר באנחה עצובה, כתפיו רועדות וזה נראה כאילו הוא מנגב כמה דמעות לפני שהוא סוגר את הדלת אחריו.
אביו מעביר את מבטו אל עיניי ואני מתייפחת ברגעים האחרונים, "הוא רוצה את זה לטובתך," הוא נאנח, "המשפחה שלך כבר בבית אחרי שמחקתי את הזיכרון שלהם ואת כבר מחלימה בעצמך באיטיות, הוא אוהב אותך, כריס, זה הדבר שהכי חשוב שתדעי."
"זה לא עוזר אם אני אשכח את הכל." אני לוחשת והוא מניד בראשו,
"אני רוצה שתשכחי מכל מה שקרה החופש הזה, אני רוצה שתקיימי את כל מה שסת' הזכיר ברגע שהלימודים מתחילים בעוד יומיים. את מעולם לא הכרת את סת' או אפחד ממשפחתו וגם לא את קווין והחיים שלך חוזרים להיות מאושרים."

***

אביו של סת' משחרר את אחיזתו מפניה של כריס והיא מדדה כמה צעדים אחורה מההדף, סת' נכנס אל החדר ותופס בה,
"תיקח אותה, לפני שהיא תחזור לעצמה. היא מעורפלת עוד עכשיו." אביו מורה לו והוא מהנהן ולוקח אותה אל עבר ביתה, שם הוא כבר משכיב אותה במיטתה בחדרה, מודע לכך שזוהי שעת לילה מאוחרת וכולם במשפחתה ישנים כעת.  
"אני אוהב אותך." הוא לוחש בפעם אחרונה ומנשק את קדקודה.

חובה לקרוא עד הסוף! : 
הנקודה האחרונה היא הנקודת מבט של הכותב, בדיוק כמו שנגמר הפרק הקודם.
כריס התחילה את הלימודים שלה מנקודת המבט שלה וזה קרה יומיים אחריי שנמחק לה הזיכרון.
נקודת המבט של סת' מתמקדת באותו הזמן שכריס בבית הספר שלה וכשהוא חוזר אחורה הוא מדבר על אחרי שהם חזרו מהיער וממה שקרה עם קווין באיטליה ואז על לפניי יומיים- שבעצם שם מחקו לה את הזיכרון.
 אני מקווה שהבנתן ואם לא אני תמיד אענה לכן בתגובות ואשתדל להסביר בצורה הטובה ביותר!

בנוסף, בעיקרון, פה, נגמרת העונה הראשונה של 'אהבה מערפד ראשון'.
אני התלבטתי כל כך אם להמשיך את זה ככה אבל אז אמרתי, 'נו, עונה שנייה!'.
אז העונה השנייה תעלה ברגע שכולכן תגיבו ואני כל כך רוצה שזה לא יהיה אנונימי, אז בבבקשההה, לאאא,מצידי תגיבו משם מטופש כמו 'מלפפון היער', רק תגיבו!