Distraction :D

הלוואי שביום מן הימים,
כשייקח לנו זמן לעבור את הכביש, כשכבר הנכדים יהיו גדולים וכשיתחילו לעזור עם השקיות ובאוטובוס לפנות מקומות,
הלוואי שנסתכל אחורה ללא חרטות.
נסתכל על האדם שלצידינו, אותו אדם שכרגע אוחז לנו את היד הרועדת, אותו אדם שביחד איתו עברנו הכל. נחייך את החיוך הקטן הזה לעצמינו ונמשיך להסתכל על השמש השוקעת מבעד לחלון.
נביט בהרף עין, ממש במקרה על התמונה הישנה של המשפחה, אותה התמונה שמונחת שם כבר יותר מעשרים שנה, ממוסגרת בסלון וניזכר באותו בוקר משפחתי שהיה רווי בצחוק של הילדים הקטנים שלנו,
שאז היו בני ארבע וחצי, נהנים ממגע הדשא, מריח הפרחים שבסביבה ובעיקר מהאווירה שעוטפת אותם בהמון אהבה.
הלוואי שנסתכל על הבית שבנינו במו ידינו ולא נתחרט על השנה וחצי שזה לקח לנו, כי הדירה שרצינו לשכור כבר אז- היום מתפוררת ממש.
הלוואי שניזכר באותו הלילה בפאב השכונתי, כשהיינו בני עשרים וקצת ושיכורים הרבה, את זה שרקדנו על הבר כמו שני מפגרים, עד שביחד נפלנו מהרגליים,
ככה שיצרנו מספיק זכרונות בשביל לא להיכנס לשם עד היום בנתיים(;
ונזכור את היום שברחנו ביחד ועשינו את אותו הקעקוע, ששרנו בקולי קולות באמצע העיר שירים שאף אחד לא מכיר ושהברזנו לים רק בשביל רגע לשכב על החול החם.
נזכור כל רגע ולא נצטער על אף אחד.
נצחק על הדברים שקרו ולא נבכה על אלה שאולי שהתפספסו.
נתגאה במי שאנחנו ובעיקר במי שהפכנו להיות.
הלוואי שנסתכל אחורה ללא חרטות.