Distraction :D

הלוואי שביום מן הימים,
כשייקח לנו זמן לעבור את הכביש, כשכבר הנכדים יהיו גדולים וכשיתחילו לעזור עם השקיות ובאוטובוס לפנות מקומות,
הלוואי שנסתכל אחורה ללא חרטות.
נסתכל על האדם שלצידינו, אותו אדם שכרגע אוחז לנו את היד הרועדת, אותו אדם שביחד איתו עברנו הכל. נחייך את החיוך הקטן הזה לעצמינו ונמשיך להסתכל על השמש השוקעת מבעד לחלון.
נביט בהרף עין, ממש במקרה על התמונה הישנה של המשפחה, אותה התמונה שמונחת שם כבר יותר מעשרים שנה, ממוסגרת בסלון וניזכר באותו בוקר משפחתי שהיה רווי בצחוק של הילדים הקטנים שלנו,
שאז היו בני ארבע וחצי, נהנים ממגע הדשא, מריח הפרחים שבסביבה ובעיקר מהאווירה שעוטפת אותם בהמון אהבה.
הלוואי שנסתכל על הבית שבנינו במו ידינו ולא נתחרט על השנה וחצי שזה לקח לנו, כי הדירה שרצינו לשכור כבר אז- היום מתפוררת ממש.
הלוואי שניזכר באותו הלילה בפאב השכונתי, כשהיינו בני עשרים וקצת ושיכורים הרבה, את זה שרקדנו על הבר כמו שני מפגרים, עד שביחד נפלנו מהרגליים,
ככה שיצרנו מספיק זכרונות בשביל לא להיכנס לשם עד היום בנתיים(;
ונזכור את היום שברחנו ביחד ועשינו את אותו הקעקוע, ששרנו בקולי קולות באמצע העיר שירים שאף אחד לא מכיר ושהברזנו לים רק בשביל רגע לשכב על החול החם.
נזכור כל רגע ולא נצטער על אף אחד.
נצחק על הדברים שקרו ולא נבכה על אלה שאולי שהתפספסו.
נתגאה במי שאנחנו ובעיקר במי שהפכנו להיות.
הלוואי שנסתכל אחורה ללא חרטות.
 

בשעות הקטנות של הלילה, כשהגוף נח והמחשבות לא מפסיקות לרוץ, שם אני פוגשת אותך.
פוגשת כמעט בכל רגע בו חווינו ביחד, כל רגע כזה שהיה מהול בספק וביטחון בו זמנית ובאהבה ושנאה כאחד.
אלה רגעים שאני לא מצליחה לשכוח אפילו כשאני מנסה בכל הכח, אלה זכרונות שחרוטים אי שם, יותר מידי עמוק.

אלה בדיוק אותם זכרונות שחלקתי איתך, שחלקנו ביחד,
אתה זוכר, אני בטוחה.. כי אז, באותו הזמן לא רציתי לגרום לך לשכוח אפילו לא שבריר של שניה.
ובדיוק בגלל זה אני מקווה שגם אתה כמוני, לא מצליח למחוק אף לו רגע קטן שלנו,
שאתה עוצר וחושב מידי פעם 'מה אם? ואם כן אז איך זה היה?',
שרגע זעיר של חרטה מגיע לעיתים, גם אם רחוקות, ומפריע לשגרת היום העמוס שלך,
שכמוני, כשאתה נשבר אתה מתגעגע לכתף המוכרת שלי, כמו שאני מתגעגעת לשלך,
אבל הכי אני מקווה, שגם אתה כמוני, חושב לפעמיים על להחיות מחדש את אחד מאותם הרגעים שאני עד עכשיו
פוגשת במחשבות, באותן שעות הלילה הקטנות..

נמאס לי להלחם עם עצמי,
לחשוב עליך בכל יום, כל רגע, כל שנייה, כשאני לבד, כשאני ביחד וגם אחרי מיליון שיחות איתך.
נמאס לי להלחם עם עצמי,
להתחרט על כל רגע איתך, בין אם זה אותו רגע קטן של חולשה או אותו הרגע שהיינו אצלך בדירה.
נמאס לי להלחם עם עצמי,
להתכחש לעובדה שעדיין אכפת לי ממך, שתמיד היה, יש וכנראה שיהיה, אי שם, איזו פינה עבורך, שאני נמשכת אלייך כמו פאקינג חיה מטורפת כשאני קרובה, שלא משנה מה, כל כך קשה לי להרפות ממך.
נמאס לי להלחם עם עצמי,
להתגעגע למי שהיית או למי שאתה? באמת שאני כבר לא יודעת מה קורה איתך. לוויכוחים המפגרים שלנו, לעובדה שהיית מתקשה לכעוס עליי, לרגעים שגם כשהייתי הכי קרה היית יודע שזאת סך הכל מסכה, שמבחינתך אני תמיד אשאר אותה ילדה קטנה ומתוקה, אבל בעיקר לעקשנות ההרסנית שלך.

נמאס לי להלחם עם עצמי.
כבר אין לי מאיפה לשאוב את הכוחות להתמודד למולך.
אבל מסיבה לא מוסברת, מה שכרגע יעשה לי טוב, זה לדעת
שגם אתה, עד עכשיו, נלחם עם עצמך.