המסע-סיפור בהמשכים

יצאנו מהמעבדה בעודינו צוחקות ונתקלתי במישהו, "היי, תזהרי, את לא רואה טוב?!" שאל וניער מעליו את טיפת המים שנשפכו מבקבוקו. "אוי, סליחה, אני מצטערת." אמרתי לו וראיתי מין ניצוץ נדלק בעינייו, "הילדה הקטנה של אמא נרטבה?" שאלתי בציניות ומבטו חזר להיות אטום כמקודם, "את צריכה אולי שינקו אותך?" המשכתי בציניות והוא פשוט דחף אותי ועבר במבט... מאוכזב? "ווי, איזה מצב-רוח..." צחקקתי לעברו והמשכתי ללכת.
"את יודעת שאת רעה?" שאלה בקי. "אני? למה מה עשיתי?" שאלתי לא מבינה. "איך שהתייחסת לאור."
"אויש, נו, כאילו הוא יתאבד בגלל מה שאמרתי, לא שהוא מי-יודע-מה קדוש מעונה."
"אבל את רעה, הוא ממש חמוד." אמרה בחיוך. "אז לכי עליו." אמרתי לה בגיחוך, "לא שלא עשית את זה כבר..." המשכתי בלחישה. "לא חמוד במובן הזה." אמרה. "אז באיזה מובן?" שאלתי לא מבינה, "התכוונתי, שהוא חמוד בשבילך." אמרה וראיתי ניצוץ של תקווה בעינייה, "אוי, שתקי." השבתי לה בגלגול עיניים. "אבל מה שאני לא מבינה זה מה הוא עשה לך... זה לא שהוא פגע בך אי-פעם, אני צודקת?"
"חלקית." השבתי לה במבט מהורהר והיא הביטה בי, מחכה שהמשיך, "זה לא שהוא עשה לי משהו רע. אני פשוט לא אוהבת את האישיות שלו. ואני מתרחקת מאנשים עם אישיות כזו. וחוץ מזה, מאז שהכרתי אותו הוא מתייחס אליי מגעיל, יורד עליי בלי הפסקה, והוא פשוט מעצבן ברמות שבא לא לתת לו כאפה."
"יש לך חלק לא קטן בזה." אמרה לי בקריצה. "מה את מנסה לרמוז?" שאלתי לא מבינה. "אל תתממי, אני זוכרת את זה טוב מאוד. אחד בספטמבר, כיתה ז'," התחילה בקי עם קול מפנטז, "אני נכנסת לכיתה עם החבר שלי, אור, והחברה הטובה שלי, שיר. ואת, שיושבת לך בשורה השלישית ליד החלון, זורק לעברי איזו הערה... אח, היו ימים." אמרה בדרמטיות. "הא, זה..." אמרתי והתחלתי להאדים, "את יודעת שזה לא היה בכוונה להעליב... הכל מאהבה!"
"זה בסדר, באמת היה לי אז שיער קסדה מנופח." צחקה. "פיו, הקלה. חשבתי תנטרי לי על זה." צחקתי. "ונחזור לנושא שלנו-אור. זאת רק אני או שבזמן האחרון הוא יותר נחמד אלייך?" שאלה. "זאת רק את." קבעתי, "אם לא שמת לב, בזמן האחרון הוא יורד עליי יותר מאי-פעם."
"מאיה, אני צריך את העזרה שלך." צץ אדגר מולי ואמר, "את פנויה עכשיו?" ובלי לחכות לתשובה המשיך, "יש לך שיעור." במבט מאוכזב, "לא משנה, זה רק לשנייה." המשיף לדבר מבלי לתת לי להגיב, "טוב, אני צריך שתעבירי לי..." התחיל להגיד ונקטע על-ידי מישהו שקרא בשמו מאחור, "לא חשוב, הסתדרתי. תודה." אמר, נשק לחיי ורץ לעבר הבחור. "בכיף, שמחה שעזרתי, פה לכל מבוקשך." אמרתי בחיוך לחלל הריק שבו עמד עד לפני רגע אדגר ובקי צחקה. "טוב, שיעור," התעשתתי. "מגמות, נפגש מחוץ לכיתה בהפסקה, ביי." אמרה ופנתה לשמאל, ואני פניתי לכיתת ביולוגיה.

נשענתי על בקי ושאלתי, "אז, את באה לפה הרבה?" הסתובבתי לעברה, "הו, סורי!" אמרתי ונעמדתי במהירות, "מצטערת, חשבתי שאת מישהי אחרת..." אמרתי לנערה הבלונדינית שהביטה בי בתהיה.
הסתובבתי לאחור וסקרתי את המסדרון ההומה אדם בתקווה למצוא את בקי ונתקלתי במישהו מאחורי, הסתובבתי וראיתי את אור, "זהירות." אמר לי.
"שוב אתה? מה הפעם?" שאלתי אותו חסרת סבלנות. "רק רציתי להגיד לך משהו." הודיע לי וחיכיתי שיגיד לי. "אה, להתחיל?" שאל, "כן."
"אוקיי, אז רציתי להג-היי! אבל אמרת לי שאני יכול להגיד!" קרא לעברי כאשר פניתי משם והתחלתי ללכת, "נכון. אבל לא אמרתי שאני אקשיב!" צעקתי לעברו ופניתי לכיוון הקפיטריה, שייתכן שבקי נמצאת שם.

כשהגעתי לקפיטרה השולחנות והכסאות הצבעוניים שמלאו את חלל החדר היו תפוסים, בקי לא הייתה בין היושבים, סקרתי את המזנון וראיתי את בקי, ניגשתי אלייה ואמרתי, "ככה את בורחת לי? לא סיכמנו משהו?" היא הסתובבה לעברי והתבוננה בי במבט בוחן, "אופס, לא ידעתי שנטשת אותי בכוונת תחילה. אתה מדרדר לי את הילדה!" אמרתי והפנתי אצבע מאשימה לעבר סער. "מה?" שאל מבולבל, "כלום, הקולה עלתה לה למוח. תסלח לנו." אמרה ומשכה אותי לצד. "את חושקת בו ואני לא מודעת לזה?!" שאלתי את בקי בקול נעלב.
"קודם כל, אני לא חושקת בו. דבר שני, את לא מספרת לי את מה שעובר לך בראש כשאת רואה את אור." אמרה עם מבט מצפה, "חה! אני ואור?! ממש לא! כבר אמרתי לך את הסיבה." אמרתי ברצינות, "הדבר היחיד שעובר לי בראש כשאני רואה אותו או שומעת את השם שלו זה: חש, מתנשא, מגעיל, חש, מתנשא, מגעיל..."
"כבר אמר-"
"כן, זה מהדהד." קטעתי אותה.
"משום מה אני לא מאמינה לך." היא אמרה והסתכלה עלי במבט ספקני. "אל תאמיני, זה לא שחיי תלויים בזה שתאמיני לי או לא." אמרתי לה בביטול.
"בא לי קולה." אמרתי וניגשתי לדלפק, "רוצה משהו?" שאלתי את בקי, "שיהיה טוסט." שילמתי לנער והושטתי את הטוסט לבקי.
"היי, הנה אדגר." אמרה בקי והצביע לפינה הרחוקה שאדגר וקבוצה גדולה ישבו שם. "כן, וגם שיר. וקורל, ואור, וסער. וסער." הדגשתי לה, "אני מזהירה אותך, אם את..."
"אל תאיימי עלי בקשר לאחיך, הוא לא שם עלי." קטעה אותי בביטול. "אה, אז את כבר מודעת לזה." אמרתי לה בצחקוק. "כן." אמרה לי והוסיפה, "וגם חן שם, וגם איתן." בחיוך והובילה אותי לשולחן שלהם.
"היי חמודים וחמודות," אמרה בקי בחיוך והתיישבה באחד הכסאות הפנויים, אני התיישבתי לצידה ופתחתי את בקבוק הקולה שלי. "על מה אתן מרכלות?" שאלה בקי כשהיא תולשת חתיכה מהטוסט שלה. "על המסיבה בעוד יומיים." אמר איתן. "כן, בבית של נועה." אמר אדגר והסתכל עלי, הנהנתי לעברו ושתיתי מהקולה שלי. "מסיבה?" שאלה בקי בהתעניינות, "כן, אולי אני ומאיה נלך ביחד." אמר אור ואני התחלתי להשתעל כשאני משפריצה מהקולה שלי על הריצפה. הרגשתי טפיחות בגב, "את בסדר?" חן שאלה אותי בקול דואג, "קולה באף!" השבתי חסרת אוויר. כשהתעשתתי שאלתי, "מה?"
"איזו ברבריות." ציינה שיר בקול משועמם. "ברברית מי שעשתה אותך."
"וחוסר כבוד למשפחה!" אמרה קורל בקול מופתע, קמתי ורציתי לצעוק עליה, אך אדגר תפס אותי והושיב אותי בחזרה, "בואו לא נריב בנות, טוב?" שאל והסתכל עלי במבט ממזרי. תחמן. לגמתי מהבקבוק, "טוב, אתה צודק. קורל," קמתי מהכסא וקורל צייצה, "אני מצטערת," עיקפתי את השולחן לכיוונה, "סולחה?" שאלתי, העברתי את בקבוק השתייה שלי ליד שמאל והושטתי לה את ידי הימנית, היא היססה לרגע, העיפה מבט לעבר שיר, שלא התבוננה לעומת שאר יושבי השולחן, ואז אחזה בידי. לחצתי בחוזקה את ידה ורוקנתי על ראשה את תכולת הבקבוק, והיא צווחה בתגובה. "שלא תעזי להגיד שוב שאין לי כבוד למשפחה, הבנת אותי?" שאלתי אותה כשאני עדיין מוחצת את ידה.
"שיר, תראי מה הברברית הזו עשתה לי!" צעקה לעבר שיר ביבבה וקמה. "תעזבי אותה, מופרעת!" צעקה שיר וקמה גם היא, "רגע, רגע, רגע, עצרי פה." קמה בקי ופנתה לעברה, "היא מה שאת רוצה, אבל מופרעת-היא לא!" יצאה בקי להגנתי. "מה שהיא עשתה כרגע משייך אותה לקבוצת המופרעים!" צעקה על בקי בחזרה. "מה שהיא עשתה... את מתכוונת למשהו כזה?" שאלה ושפכה עליה מים מאחד הכוסות שהיו על השולחן. "את ממש לא עשית את זה הרגע." אמרה לאט ובתקיפות. "הו, אני כל-כך עשיתי את זה הרגע. וזה היה מ-ה-נ-ה!" השיבה בקי בחיוך מסופק.

"אני ממש מופתע מהמקרה שקרה לפני כמה רגעים." אמר המנהל בשלווה, "אתם מוכנים להסביר לי מה קרה?" שאל אותנו במשרד שהכרתי מכל-כך הרבה ביקורים, רק שהפעם הוא היה צפוף יותר בגלל כמות התלמידים שהכיל. "אני מוכנה." אמרה שיר שעמדה לשמאלי, "היא," אמרה והצביעה עליי, "האשמה." עמדתי למחות כשחן דיברה, "הו, הו, הו, גברת תמימה. את זו שהתחילה את המכות." אמרה בצחוק מזויף. "ואני רק אומרת." הוסיפה עם יד מורמת כששיר נעצה בה עיניים רצחניות.
"אוחיון, את מוכנה להסביר?" המנהל הפנה אלייה את מבטו, "טוב, היא גרמה לזה!" אמרה בחצי צעקה והצביעה עליי. "אני?!" אמרתי בקול נדהם ומבט תמים, "איך אני גרמתי לזה?!"
"כי את שפכת על קורל קולה!" פנתה לעברי. "בגלל שהיא אמרה שאין לי כבוד להורים!" השבתי לה בצעקה. "בגלל שאמרת שההורים שלי ברברים!"
"בגלל שאמרת שאני ברברית!" צעקתי במלוא העצבים, "בגלל..." התחילה בצעקה ונעצרה.
"טוב, בנות!" עצר אותנו המנהל בצעקה. "לא, לא, תן לה להגיד." השבתי לו ופניתי לעברה, "בגלל מה?" שאלתי אותה במבט מתגרה. "בגלל... בגלל שירקת על הרצפה!"
"הא, וזאת ממש סיבה להתחיל מכות!" חידשתי את הצעקות.
"בנות, בנות!" צעק המנהל שוב ועצר אותנו, "לא קראתי לכן לכאן כדי לחדש את הריב." והתיישב, "אברהם, ת-"
"אברהמי! שם המשפחה, זה אברהמי!" צעקתי עליו, שוכחת שהוא המנהל. "תסבירי לנו ברוגע מה קרה." התעלם מהצעקה שלי. "טוב, היינו בקפיטריה ונחנקתי, אז שיר אמרה שאני ברבית, אז התגוננתי ואמרתי שמי שעשה אותה ברברי, ואז המפגרת... סליחה, קורל," תיקנתי בגלל המבט שהוא שלח לעברי, "אמרה שאין לי כבוד להורים, אז שפכתי עליה קולה. שדרך אגב, היא חייבת לי שבע שקל,"
"מה?!" צווחה קורל אך המנהל השתיק אותה עם מבט ואני המשכתי, "אז שיר התפרצה ואז שפכו עליה מים והיא התחילה להרביץ." סיימתי ודאגתי לא לציין את שמה של בקי, לא להיות שטינקרית, אחרי הכל, היא עזרה לי. "משהו לא מסתדר, כשקראו לי למקום כל החבורה שפה הייתה מעורבת."
"נו ברור, מה חשבת, חברה יצאה להגנתי, אני לא אצא להגנתה? ואז הפודל קפצה עליי, ורק כדי להיות ברורים, הפודל זו קורל, אז קפצו עליה ואז הבנים התחילו להפריד." אמרתי בהסבר קצר. "כן, רק שכחת לציין שאח שלך קפץ עליי." אמרה שיר במבט מוזר, "היית מתה שהוא יקפוץ עלייך. הוא ראה עלוקה נדבקת לאחותו אז הוא גירד אותה ממני."
"עלוקה?!" צעקה שיר.
"עד שאני אחליט על עונש מתאים," הרים המנהל את קולו כשסבלנותו פקעה, "כולכם בריתוק!"
"המנ..." התחיל להגיד מישהו אך המנהל קטע אותו בצעקה, "כשאני אומר כולם, אני מתכוון לכולם!"
"אבל אני בכלל לא מכיר אותם." ראיתי את השכן שלי שבכיתה ז' אומר, "מה לעזאזל אתה עושה פה?" שאלתי אותו והוא בתגובה משך כתפיים והמנהל סימן לו לצאת בחוסר סבלנות. "תלכו כולכם עכשיו לכיתה. ואתם בריתוק עד השעה חמש." כולם החלו למחות, "ותכתבו לי עבודה של שני דפים על ייחס לזולת." הוסיף. "אבל המנהל, אנחנו מסיימים באחד, עד חמש?" שאלה בקי במבט החמוד והמתחנף שלה. המנהל הביט עליה לכמה שניות ואמר, "וזה לא העונש הסופי." כולנו נאנחנו והוא סימן לנו לצאת.

"איך לעזאזל אני אמורה לסיים את זה?" נאנחה בקי, לאחר חצי שעה של ריתוק כשהעבודה שלה ממלאה שורות בודדות על הנושא 'ייחס לזולת', "אל תתיאשי. תפתחי את הראש, תחרטטי לו שם כמה דברים על ייחס לזולת, תדאגי לכתוב את זה גדול ודלגי על שורה. רבע שעה, גג עשרים דקות את מסיימת." אמרתי לה בקריצה. "כן? ומה זה ייחס לזולת בדיוק?!" צעקה לעברי שיר, "משהו שלך אף פעם לא יהיה." השבתי לה ברוגע. "למה בכלל אני אמורה לעשות את זה? אני לא הייתי אמורה להיכנס לריתוק הזה מלחתחילה, את אשמה. את גרמת לזה!" התעלמה ממה שאמרתי לה. "עוד הפעם אני אשמה?!" התחלתי להתעצבן, "אני זאת שהתחלתי להרביץ כמו משוגעת או שאת?" שאלתי אותה ברוגע, לא רוצה לפתוח עוד ריב, "גם את התחלת להרביץ." התערבה קורל. "את תשתקי, אף אחד לא שאל את דעתך." השתקתי אותה, "אם כבר את רוצה להאשים מישהו, אז תאשימי את אור." פניתי לשיר שהבעת השתוממות על פניה, ושנייה לאחר מכן נכנס המנהל, "אני רואה שאתם מתקדמים." אמר בחיוך, ואז סקר את עבודותינו וחיוכו נמוג. "או שלא..." אמר בלחש, "אתם יודעים שאם אתם לא מסיימים עד חמש אתם לא יוצאים מפה."
"ואם סיימתי," אמרתי וכתבתי את שמי בתחילות הדף, "אני יכולה ללכת?" שאלתי והגשתי לו את העבודה בחיוך. המנהל נראה מבולבל לרגע, ואז התחיל לקרוא ברפרוף, "אוקיי..." החל להגיד לאחר כמה שניות ואז שיר, שעד אותו הרגע העבירה את מבטה ממני אליו וממנו אלי, אמרה, "לא! היא לא יכולה ללכת! היא האשמה, בגללה כולנו פה. אתה לא יכול לתת לה ללכת ולהשאיר אותנו פה!"
"את יודעת רק להאשים," אמר אור בקול רציני. כולנו הפנינו אליו את מבטינו, ואני, נדהמתי מזה שהוא הגן עלי. באיזשהו מובן. למה? הרי הוא היה קופץ על כל הזדמנות כדי לרדת עלי, ללעוג לי ולהטריד אותי; מה השתנה עכשיו? "את אשמה בדיוק כמוה, כמוני, וכמו כולם פה. ואפילו יותר." המשיך אור כשמבטו ממוקד בעבודה שלו ובכיתה השתרר שקט. לאחר כמה רגעים המנהל כחכח בגרונו ואמר, "גם אם מישהו מסיים, אתם נשארים עד חמש." אמר ואור הגיש לו את העבודה שלו, ולאחר מכן הוא יצא מהכיתה.
"יכולת לתת לי להעתיק." אמרה בקי באומללות בזמן שקמתי והלכתי לכיוון השולחן בקדמת הכיתה, השולחן שבו ישב אור ושיחק בנייד שלו. "תודה." אמרתי והתיישבתי לידו. "מה? למה?" שאל מבולבל, "אתה דיי הגנת עלי כרגע." אמרתי ואז התחילו בי ספקות, אולי זאת לא הייתה הכוונה? "זה כלום. היא באמת התחילה לעצבן, היא מאשימה כל מה שזז." אמר בפשטות שגרמה לי לצחוק.
"אז..." אמר אור לאחר כמה רגעים של שקט, "מה אמרת מקודם?" שאל, "מה אמרתי מקודם בקשר למה?" שאלתי בזמן שקשקשתי באחד הדפים שהיו על השולחן, של אור, כנראה. "משהו בקשר לזה ששיר תאשים אותי..." אמר והרים את מבטו מהנייד, "אה, זה. כי אתה אשם בזה שנחנקתי."
"אוקיי..." אמר בבלבול וגירד בעורפו, "ועכשיו תגידי לי איך אני אשם בניסים?" שאל והסתכלתי עליו, ראיתי שהוא מתאפק לא לצחוק. גיחכתי וחבטתי על עורפו. "אח, צוחק, צוחק." אמר בזמן שצחק ועיסה את עורפו, "התכוונתי, איך אני אשם בזה שנחנקת?" תיקן את עצמו. "כן, כבר הבנתי את זה," אמרתי בחיוך והמשכתי, "אמרת שאני אלך איתך למסיבה..." אמרתי במבוכה. "אני אמרתי אולי." קבע עובדה, "ואיך בדיוק זה משנה?" שאלתי לא מבינה. "אולי. אם תרצי."

הסתכלתי עלייה בחשש, למה היא שותקת? היא צריכה להגיד שכן, אולי לא תהיה לי הזדמנות אחרת. היא הפנתה את מבטה לעברי ופתחה את פיה, לאחר כמה רגעים היא סגרה אותו והסבה את מבטה שוב לדף שציירה עליו גרפיטי של השם שלה. "זאת אמורה להיות... כאילו..." החלה לשאול ונעצרה, "הצעה?" שאלתי אותה. "אתה שואל אותי?" שאלה בחיוך והפנתה את מבטה לעברי, "אף פעם לא הייתי טוב בהצעות..."
"אז זה אומר שכן..." אמרה בשקט וחזרה לדף. "ומה את אומרת?" שאלתי בחשש, היא צריכה להסכים. "זה לא... לא משהו אישי נגדך, אבל אני נאלצת להגיד שלא..."
"מאיה!" קרא לה בקי, "טוב, אני נאלצת ללכת. ביי." אמרה בחיוך וקמה לעברה.

"כן, קרציה?" שאלתי את בקי בזמן שהתיישבתי, "כולם, סיימתי. תבדקי איך זה." אמרה בחיוך והגישה לי את העבודה שלה. לקחתי ממנה את הדף, "מהמם." אמרתי והחזרתי לה בחיוך. "אפילו לא קראת..." מלמלה נעלבת. "נכון, ואני בכל זאת בטוחה שזה מהמם." אמרתי בחיוך.

***
לאחר כרבע שעה בריתוק, אדגר ומאיה ישבו משמאלי ושיחקו איש תלוי ושיר ישבה על סער מימיני והם ניסו לאנוס אחד את השנייה. "טוב דיי!" התעצבנתי. "אדגר-הסדרה היא 'צווארון לבן' ואתם-אם אתם רוצים לאנוס אחד את השני יש שרותים בהמשך המסדרון." דממה השתררה בכיתה. "מה קרה, מקנאה?" שאלה שיר בחיוך מוזר. סער חייך אליה וליטף את רגלה. "אין לי ממה, סער לא מזיז לי. וכולם יודעים שהוא איתך רק כי את נותנת לו." החזרתי לה בנקמנות, ראיתי את החיוך שעל פניה נמוג. "הוא ממש לא." אמרה במבט נעלב. סער בא לפתוח את פיו אך אני קטעתי אותו. "נכון, הוא ממש לא איתך. אז סליחה, אני מתקנת את עצמי, כולם יודעים שאת פשוט נותנת לו." מאיה, אדגר, איתן וחן התחילו לצחוק. "אין, אין, איך רואים שאת מסתובבת הרבה בחברתי." אמרה מאיה ופרעה את שיערי. "דיי עם זה!" התרגזתי וסידרתי אותו במהירות. "אתה לא הולך להגיד לה כלום?" תבעה שיר לדעת. "ברור שכן נסיכה שלי, זה בכלל לא נכון!" הכחיש סער. "אחי אתה גבר ואני גבר, אתה יכול לשקר לאישה אבל שנינו יודעים שמה שבקי אמרה קלע בול." אמר אדגר וחידש את גל הצחוק. "את רואה? זאת לא רק אני." אמרתי לשיר בחיוך ציני. אור התקרב לסער ולחש לו משהו, אם שמעתי נכון הוא אמר 'ככה החמש מאות בכיס שלי', לא הבנתי למה הכוונה. "שיר אני במקומך הייתי נזהרת." אמרה חן במבט חמור. "כן... תזהרי שסער ואור לא יכנסו לארון יחד, לכי תדעי מה יקרה." אמר איתן שקלט את ראשה של חן. "מה?" שאלו קורל ושיר בבלבול. "הן יותר מטומטמות ממה שחשבתי..." מלמלה מאיה ונתנה קטגוריה חדשה באיש תלוי. "היי! זה תורי!" קרא אדגר. "אבל לא הצלחת לגלות את הקודם אז יש לי עוד תור." טענה מאיה. "בקי, תגידי לה!" התבכיין אדגר. "אוקיי," אמרתי ולשנייה נמרח חיוך על פניו. "את צודקת." המשכתי, החיוך הפך להתמרמרות וגרם לי לפרוץ בצחוק.
***
המנהל נכנס לכיתה שלנו בסערה. "מה הולך פה?!" הוא צעק ובין רגע השתרר שקט בכיתה. "כלום." מיהרנו כולנו להגיד. "שומעים את הצעקות שלכם עד למזכירות!" הוא אמר ואני נשכתי את שפתיי והסתכלתי על אדגר, שהתאפק לא לצחוק. "אם אני אשמע עוד ציוץ אחד מהכיתה הזאת כולכם נשארים לריתוק במשך חודש!" הוא אמר בחומרה ויצא מהכיתה. אדגר ומאיה חזרו לשחק, סער ושיר המשיכו לבלוע אחד את השני ואני חזרתי לבהות באוויר ולתהות למה לעזאזל פתחתי את הפה אם זה לא הזיז לאף אחד. "בקי,עזרה..." אמר אדגר וקימט את מצחו בניסיון להבין מה המילה. נאנחתי ופניתי לעזור לו, וככה העברנו את הזמן עד סוף הריתוק.

*מה שבין הכוכביות, הדר (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=810360) כתבה (: