המסע-סיפור בהמשכים

צלצול מצלתיים... קול ינשוף מהמהם בשמי הלילה... תיפוף דרבוקה... והמילה 'אדגר' מהדהדת. קול מצלתיים חזק יותר נשמע והעיר אותי בבהלה.
"מאיה?" שאלתי מנומנם, "מאיה, תעופי מפה!" צעקתי עלייה עצבני כשראיתי את הדרבוקה על הריצפה לידה והמצלתיים תפוסים בין שני ידייה."אבל בוקר!" אמרה בקול מתפלא.
"בוקר בתחת שלי! החוצה." צעקתי עליה חזרה מנומנם."אבל בצ'פר!" אמרה ועמדה להקיש במצלתיים שוב, תפסתי את אחת המצילות ואמרתי, "גם בצ'פר בתחת שלי." והמצילה נחבטה ברעש קולני ברצפה לאחר שזרקתי אותה.
"אב-" קול ינשוף קורא קטע את דבריה, "ינשוף!" אמרתי מנומנם-מעוצבן בו זמנית. היא חייכה חיוך מתנצל ואמרה, "אז עשיתי לך השקמה מוקדמת. עדיף מוקדם מאשר מאוחר."
"עופי!" צעקתי וזרקתי עלייה כרית.היא יצאה מהחדר ולפני שסגרה את הדלת אמרה, "תזכור-עדיף מוקדם מאשר מ-" היא סגרה את הדלת במהירות לפני שהכרית הנוספת שזרקתי פגעה בפנייה.
נשכבתי בחזרה ועצמתי עיניים, ואז היא פתחה את הדלת והשלימה:"אוחר..." וסגרה שוב את הדלת כשראתה את הפנים המעוצבנות שלי.

"מה אעשה היום? מה נעשה היום? מה אעשה היום, מה אעשה..." זימרתי בעודי מתלבטת מה לעשות בארבע לפנות בוקר כשאני יושבת על מיטתי לא מצליחה להירדם כבר שעות.
"אוקיי, אפשרות 96 נמחקה. מה עכשיו?" שאלתי את עצמי בעודי מסתכלת על הדף שבכותרתו כתוב בכתב מעוגל ויפה 'רשימת דברים לעשות כשמשעמם' ומתחתה כתובה רשימה ארוכה של 96 דברים בעוד כולם מחוקים בקו.
כתבתי מתחת לשורה המחוקה את הספרה '97' וניסיתי לחשוב על דבר מעניין.
You got it but I won't give it up shawty, Step it up for me and ill give you everything...
הסתכלתי על צג הפלאפון ועניתי, "תגידי את משוגעת?! מה את מתקשרת בשעות כאלה?! את עוד תעירי את כל הבית!" צעקתי לפני שהיא הספיקה להגיד מילה.
"אוקיי, קודם כל, תרגעי. דבר שני, אל תצעקי עלי! דבר שלישי, 'שעות כאלה?' הצחקת. דבר רביעי, 'כל הבית'? סך-הכל אח שלך. וגם הוא כב-"
"מי מדבר על אח שלי?! מצידי שפיל ירמוס אותו. דיברתי על פלאפסי." קטעתי אותה. "קוראים לו ספאקי... והוא בובה!" תיקנה אותי. "הוא ממש לא בובה!" מחיתי, "הוא כלב חי ונושם!"
"ובמעבר חד-אין היום שביתה." היא אמרה ונשמעה צינית. "אני אמרתי שיש היום שביתה?" שאלתי לא מבינה, "לא, אבל זה נראה כאילו את שובתת."
"מה?" שאלתי מבולבלת. "נו כבר יא פגרה איחרת בשעה!"צעקה עלי. "איחרתי? לאן?"
"לבצ'פר! מה עובר עלייך היום? לא ישנת טוב אתמול בלילה?"
"מה? השעה ארבע בלילה. מה עובר עלייך?"
"לא נשמה, השעה שמונה בבוקר."הסבירה לי. "לא נכון. אני הערתי את אח שלי לפני חמש דקות..." אמרתי לה ונהייתי יותר מבולבלת.
"לא, את הערת אותי לפני חמש שעות. קומי סאנשיין." נכנס אדגר לחדר ולקח מסטיק מהשידה שליד המיטה שלי.
"אוקיי..." אמרתי מנסה לעקל. "טוב, בקי, אני אדבר איתך אחרי זה... ביי." אמרתי וניתקתי מיד. הפנתי את מבטי לעבר השעון הדיגיטלי וראיתי שהשעה באמת שמונה בבוקר.
יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדר האמבטיה לסידורי בוקר ולאחר מכן יצאתי להחליף בגדים.
"מאיה, אנחנו מאחרים!" צעק אדגר, "כבר איחרנו!" צעקתי בחזרה לעברו בעודי מסדרת את השיער, "יופי, כבר איחרנו. בואי נלך בעוד שעה!" ענה לי בציניות.
"וואי, באתי. מה יש לך אתה לחוץ?"שאלתי אותו, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. "תודה באמת." אמר ונעל את הדלת אחרינו. "באוטובוס?" שאל אותי, "לא, יקח לנו שעה." אמרתי והזמנתי את המעלית. "אז במכונית." אמר.
"תפיסה מהירה יש לך." עניתי לו בציניות, התחמקתי מהמכה שלו ונכנסנו למעלית.

"איפה את?" שאלה בקי מעברו השני של הקו. "בדרך..." עניתי כשאני מתבוננת מחוץ לחלון. "המנהל התחרפן, אמר שקבעתם שאת לא מאחרת יותר. והוא נטפל אליי בגללך!" אמרה לי בעצבים. "אנחנו ממש לא קבענו את זה! הוא מילמל כמה דברים שלא הקשבתי אליהם ואני רק הנהנתי בראשי מתוך נימוס."
"כן. בגלל זה אמרתי שהוא התחרפן." אמרה בצחקוק. "ואת כבר באוטובוס?" שאלה, "לא, במכונית, אם הייתי באה באוטובוס הייתי מגיעה עוד שעה וחצי..."
"אוקיי. אדגר לידך?" שאלה וידעתי שהיא מסמיקה.
"לא, אדגר לא לידי."
"יופי." אמרה בהקלה ועמדה לומר משהו אך קטעתי אותה, "נו ברור שכן! מי את חושבת שנוהג?! פלאפי?!"
"ספאקי." תיקנה אותי במהירות. "אל תתקני אותי!"
"רגע, אז הוא יודעת ששאלתי אם הוא שם?" אמרה וידעתי שהיא שוב מסמיקה. "הוא יודע ששאלו, אבל הוא לא יודע מי שאל." אמרתי ושמעתי אנחת הקלה מהקו השני. "מי זה?" שאל אדגר, "בקי." עניתי. "הייתה לי הרגשה." אמר בחיוך.
"את הרגע אמרת לו שזאת אני?" שאלה בקי מופתעת. "כן." אמרתי בפשטות.
"למה, למה אלוקים, אז היא הייתה אחרונה בתור כשחילקת שכל, אבל דווקא כשהגיע התור שלה נגמר לך המלאי?!"
"גיחי גיחי." עניתי לה בלעג. "טוב, אמרתי למורה שאני צריכה לשירותים. ונראה לי שהתעקבתי יותר מידי. נדבר כשתגיעי." אמרה לי. "מקסימום תגידי שהיה לך עצירות." אמרתי בחיוך. "כן, זה הדבר הראשון שאני אגיד." אמרה בציניות. "או שתגידי שאכלת לארוחת בוקר אוכל מקסיקני."
"כן, וזה יהיה השני."
"לא אמרת שיש לך שיעור להגיע אליו?" שיניתי נושא, "יא, היא ניתקה לי!" אמרתי לחלל בפליאה. "אני במקומה הייתי עושה את זה ממזמן." אמר בקול עוקצני.
"אה?" שאלתי לא מבינה את הבדיחה, "כפרה, את חופרת!" אמר והחנה את הרכב. "יופי, תמשיך לרדת עלי. נראה לאן תגיע משם."
לכמה רגעים נסחה הבעת בלבול על פניו ואז הוא דיבר, "אני רק מדמיין או שהמשפט הזה הוא איזה הקדמה למשהו שאת הולכת לעשות לי?"
"אין לדעת, אצלי הכל אפשרי." אמרתי בקריצה והושטתי את ידי לפתוח את דלת המכונית, "טוב צאי יא דבה." אמר לי ויצא מהמכונית. "אם לא היית אומר לי הייתי נשארת לישון כאן." אמרתי בעודי יוצאת גם כן מהרכב. "אין לדעת, אצלך הכל אפשרי." אמר בחיוך ונתתי לו מכה בכתף.
אני ואדגר פנינו לכיון המבנה ונאלצנו לחכות מחוץ לשער הנעול מכיוון שהשומר לא נראה באזור.
מולנו ניצבו שני מבנים מעוקלים, גובהו של אחד שלושה קומות וגובהו של השני ארבעה קומות, הבחנתי בדמות מגיחה מהמבנה הגבוה יותר, שערה זהוב ומדורג, היא התבוננה מסביב. כשמבטה הופנה אליי נופפתי לעברה, היא התבוננה בי כמה שניות ואז חזרה למבנה. "יכול להיות שזאת לא הייתה בקי?" שאלתי את אדגר במבוכה קלה. "היי, מר חולם?" ניערתי אותו. "מה?" שאל ומבטו נשאר ממוקד באזור מאחורי כתפי, פניתי אחורנית וראיתי חבורת בנות יושבת במדשאה הירוקה שמשתרעת לפני המבנים ופני כולן מופנות לעבר הנערים ששיחקו כדורסל במגרש שממולן.
במרכז החבורה נשענה אחורנית נערה עם שיער בלונדיני על ידיה כשהיא בוחנת את אחד הבחורים שהוריד חולצה. "שיר? אתה רציני? דווקא היא?" שאלתי את אדגר כשאני מחזירה את מבטי אליו, "מה?" שאל והפנה את מבטו לעברי והתנער, "לא, זאת," אמר והסתכל עליה שוב, "שיער שחור, עיניים ירוקות, חיוך חמוד, גומות..." הסביר והסתובבתי שוב. היא ישבה במרחק מה מחבורת הבנות על ספסל חום עם שתי בנות, צוחקת צחוק עדין. "אלמוג? היא הייתה אצלנו כבר מיליון פעם." השבת לו בגיחוך. "היא חברה שלך? איך זה שלא ראיתי אותה אף פעם?" הסתכלתי עליו בעודי מתאפקת לא לצחוק, "ושוב-היא הייתה אצלנו כבר מיליון פעם. אתה חיי בבועה שלך ולא מבחין באף אחד חוץ ממך."
"הו, והנה התכונה שירשנו שנינו." אמר כשהוא מפנה את מבטו אלי. "גיחי גיחי. הא, זאת דווקא כן בקי." אמרתי כשראיתי שני דמויות מתקרבות לעברנו, בקי והשומר. "עכשיו מגיעים? כבר אמצע היום." שאל אותנו השומר בזמן שהוא פותח את השער. "זה לא היה אמצע היום אם היית נשאר כאן, ליד השער, במקום שלך."השבתי לו ונכנסתי. "יופי, תתגרי בו, חכמה גדולה." השיבה לי בקי ופנינו לכיון המבנה הגבוה-התיכון.
"אברהם," הבחנתי במנהל החטיבה העליונה פונה לעברי, "זה אברהמי." תיקנתי אותו. "מאיה, אני מחכה לך בכיתה." אמרה לי בקי והנהנתי.
נכנסתי לכיתה וזרקתי את התיק על הכיסא שהונח ממול השולחן השלישי ליד החלון, המקום הקבוע שלי. "אז, מה הוא רצה ממך? לא שאני לא יכולה לשאר אבל בכל זאת..." אמרה בקי והתיישבה על השולחן. "לא יודעת. הוא התחיל ב'מאיה, את צריכה להקדיש יותר תשומת לב' ומשם התחלתי לרחף." אמרתי והתיישבתי על הכיסא. "את... את רצינית?" שאלה בקי צוחקת ואז נשמע הצלצול שמבשר על סוף ההפסקה. "תזכירי לי לאיזה שעה הגענו?"
"כימיה." ענתה לי וקמה מהשולחן. "הו, אני שונאת רוסיות שעלו לפני חמש מאות שנה והן מדברות כאילו עלו אתמול לארץ." נאנחתי וקמתי מהכיסא, לקחתי את התיק שלי, בקי לקחה את שלה ויצאנו מהכיתה לכיוון המעבדה שנמצאת בקומה הראשונה.
לאחר הניסוי שערכנו, אלקטרוליזה של נחושת כלורית, המורה החזירה אותי לכיתה כדי שאני אוכל לכתוב את הסיכום. נכנסתי לכיתה וחזרתי למקומי, ליד בקי. "את עדיין מסריחה מאקונומיקה." ציינה באוזני בקי. "כן, תודה לך." סיננתי לעברה. "זה לא שהתכוונתי להפיל לתוך זה את המחק..." הסתכלתי עליה במבט לא מאמין. "מאיפה אני אמורה לדעת שזה הולך להשפריץ?" שאלה מתגוננת. "מילא להשפריץ," אמרתי והסתכלתי עליה, "זה נפל עלי!" צעקתי עליה בלחש. "מאיה, את רוצה יוצאת שוב מכיתה?" שאלה המורה במבטא רוסי, "לא המורה, אני מסתדרת פה." עניתי לה בחיוך. "דרך-אגב, את חייבת לי נעליים חדשות." אמרתי לבקי בלי להסיר את מבטי מהמורה שמסבירה לתלמידה איך היונים נמשכים לאלקטרודות. "איך הן הפכו ללבנות?!" שאלה בקי מופתעת כאשרת ראתה שהנעליים השחורות שלי נראה עכשיו בצבע אפור בהיר. "מעניין מאוד איך..." אמרתי והסתכלתי עליה במבט מאשים.
"עכשיו, תלמידים, לכתוב את סיכום של הניסוי. כאשר לוקחים מלח, נחושת-כלורית ואז מערבבים אותם עם מים, יוני הנחושת נפרדים בגלל המים..."
"למה את לא כותבת?" לחשה לי בקי כשעצרתי מהכתיבה. "אני מסגננת את זה בראש למשפט הגיוני ואז כותבת."
"למה?" שאלה מבולבלת. "המשפט שהיא הרגע אמרה, זה ישמע הרבה יותר טוב 'כאשר לוקחים מלח, נחושת-כלורית ומערבבים אותם עם מים...' מבינה?" שאלתי אותה והמורה המשיכה להכתיב, "...לאלקטרודות וסוגרים המעגל חשמלי..."
"המעגל חשמלי?" שאלתי את בקי בצחקוק, "היא רוסייה, את באמת כותבת את מה שהיא אומרת מילה במילה? ואחרי זה את מתלוננת לי שאת לא מבינה כלום מהסיכומים." אמרתי לה וניסיתי לעקוב אחרי המורה. "יש משהו בדברייך." אמרה בקי לאחר ששקלה את דבריי.
"לעזאזל, איבדתי אותה." אמרתי לבקי וניסתי לראות במחברת שלה אם היא הספיקה לכתוב, "איבדתי אותה הרבה יותר לפנייך." הודיעה לי. "צריך להעתיק ממישהו."
הצלצול נשמע והתלמידים החלו לסגור מחברות ולקום. "לא סיימתי!" צעקה המורה במבטא רוסי כבד, וכל הכיתה ישבה בחזרה. "לסיכום," אמרה בשלווה. "לסיכום? מה שהיא הרגע הכתיבה, זה כאילו לא היה סיכום?" בקי שאלה אותי מופתעת. "...היסוד נחושת והכלור. עכשיו אתם יכולים הולכת." אמרה המורה והסתובבה לכיוון השולחן שלה. "הולכת." אמרנו אני ובקי ביחד וצחקנו.
יצאנו מהמעבדה בעודינו צוחקות ונתקלתי במישהו, "היי, תזהרי, את לא רואה טוב?!" שאל וניער מעליו את טיפת המים שנשפכו מבקבוקו.