לא אכפת לי שיש לי מחר בגרות מזדיינת ואני לא יודעת כלום.
בא לי להשקיע את שארית הערות שנותרה לי לכתוב את מה שאני כותבת.
כבר רבע שעה שאני מסתכלת על הרשימה בוואטספ ומי מחובר בפייסבוק ומגיעה למסקנה שהמקום
שאני רוצה לכתוב לו בו את מה שאני מרגישה זה פה.
אני תמיד מפשלת שטוב.
עשיתי לעצמי שם
ושוב פישלתי
ועכשיו הכל מההתחלה
מנקודה יותר גרועה
כמה אפשר להרוס
עד שנבנה
הכל נהרס
הכל הרסתי
הכל פישלתי
הלוואי שהייתי יוצאת מהבועה שלי קודם. רציתן להכיר אותי. אבל הייתי טיפשה כמו
תמיד.
ואחריי המסיבה הזאת, שראיתם כמה אני אדירה, וממש אהבתם אותי, פישלתי. הרסתי. אדישה
קרה ומנוקרת מרוכזת בעצמך זה מה שאת, פחדנית.
מה שאני כותבת דיי מזכיר לי את הברכה שאמא שלי כתבה לי ליומולדת 18 (שבמהלכה היא
הייתה בחול) שלא יכלתי לעצור את עצמי מלצחוק, שהיא מונה את כל התכונות שהיא חושבת
שיש לי והופך אותי לאדם 'קשה' בעייניה, ואומרת לסיכום – נערה מקסימה. את אישה
מצחיקה, וצחקתי שקראתי את הברכה המעליבה שלך, אבל יותר גרוע מזה, זה לא הזיז לי,
לא היה אכפת לי. האמת שממש שמחתי שלא היית פה ביומולדת שלי, ואם כבר דברים
מצחיקים, צחוקים ששאלת אותי אם זה בסדר שתסעי אחריי שהזמנת כרטיס- לא שהיה סיכוי
שהייתי אומרת לך שזה מפריע לי כי זה לא, וגם ממש לא אכפת לי, אבל עדיין.
למה אני כזאת.
למה אני תמיד הורסת.
איך הרסתי.
הכל היה כל כך טוב
באמת
אבל פישלתי
כמו תמיד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
