קתרין –

"אני חושב שאנחנו צרכים לדבר"

אני וגוסטה הבטנו זה בזו, בשאלה ואז בו. רק נכנסנו לארמון והמלך הופיע עם ההצהרה הזו, הוא לא שלח את אחת המשרתות או השומרים אלא הגיע בעצמו!

"אז..  אני אלך" מלמלתי, מבינה שזה שיחה בניהם

"לא" המלך מיהר לעצור אותי "אני מדבר גם אלייך"

גוסטה באופן כמעט אוטומטי תפס בידי ומבטו התקשה. הוא ידע בדיוק כמוני שהמלך החליט את ההחלטה שלו,

"בואו איתי" המלך הסתובב והלך כשאנחנו אחריו. הלחץ התחיל להתפשט בגופי.

למה בכלל הוא קרא לי גם? הריי זו שיחה בינו לבין גוסטה, אני לא אמורה להיות קשורה לזה, ובמחשבה שנייה אולי הוא רוצה לדבר גם על טום?

"כנסו" הוא אמר כשפתח את חדר לא מוכר. זה היה חדר קטן יחסית, עם מלא תמונות על הקירות כשכולן באותו סגנון – גבר עומד נטול חולצה עם קעקוע כמו שלי על כתפו. לא זיהיתי אף אחד מהגברים, חוץ מהתמונה האחרונה שבה נראה אדוארד המלך.

"מה זה המקום הזה?" מלמלתי בשקט

"פה נמצאים כל המלכים שאיי פעם היו מהמשפחה שלנו" אמר כשמבטי התמקד לפתע סביב מסגרת ריקה ובה שום תמונה, היא הייתה ממש צמודה תמונה של אדוארד.

"למה הבאת אותנו לפה?" שאל גוסטה, נראה שהוא כבר היה בחדר הזה כי הוא לא היה מתלהב כמוני

המלך נאנח התחיל ללכת ולבחון את התמונות. "בכל שנותיי כמלך עשיתי הרבה טעויות. חלקן מסיבות טובות וחלקן מסיבות פחות טובות. אני יודע שאני לא מושלם, אחרי הכל גם המלכים הם בני אדם וכמו כולם גם אנחנו עושים טעויות בחיינו, הריי זה לא פשוט לקחת אחראיות על כל כך הרבה אנשים ולדאוג לכולם ברמה שכולם יהיו מרוצים" הוא לקח נשימה עמוקה "כל אחד מהמלכים האלה עשה טעויות, והדוגמא הכי טובה לזה היא אבא שלי" הוא נעצר מול תמונתו של המלך הקודם "הוא גירש את בנו רק כי חשב שככה יגן על הממלכה, למרות שזה בכלל לא היה קשור אחד לשני. טום היה האדם הכי מתאים לתפקיד הזה" עכשיו מבטו נח עלי ועל גוסטה "אני לא יעשה את אותה טעות. אני יודע שגם אתה תהיה הכי מתאים לתפקיד הזה ואם אתה רוצה שקתרין תיהיה לציידך זו בחירה שלך"

אני וגוסטה החלפנו מבטים "באמת?" שאל גוסטה לא מאמין

המלך הנהל לחיוב "אני חושב שזה יהיה סגירת מעגל גם בשביל טום, שהבת שלו תחזור למעמד המלוכה"

צמרמורת קלה עברה בגופי כשהוא אמר את זה, באיזה שהוא מקום שמחתי שהוא מקבל אותי בתור הבת של טוב, הריי זה לא מובן מאלוו. אך לא יכולתי להתעלם מתחושת הלחץ שעטפה את גופי. "תודה" פלטתי לבסוף, זה הרתיע אותי, כן, אבל זה באמת הדבר שאבא שלי היה הכי רוצה.

"אלוהים, איך אני אסתדר עם השיער הזה" האישה המעצבנת לא הפסיקה להגיד. היא לקחה קבוצות בשיערי, החליקה אותם, סלסלה אותם, ניסתה לאסוף, לתפוס בסיכות ושוב פיזרה ושוב החליקה

היא נאנחה והנהנה לשלילה "אני פשוט לא יודעת מה לעשות!"

גלגלתי את עניי בזלזול והתאפקתי שלא לקום מהכיסא הגדול, לקחת את הספריי המחניק הזה ולרסס לה על הפנים, שתבין מה היא גורמת לי להרגיש! אך התאפקתי, למה? כי ככה הבטחתי לגוסטה.

שילבתי את ידיי ובחנתי את החדר הגדול בו אני נמצאת. היו בו מלא מגירות וארונות מלאים בתכשירים ואביזרים לעיצוב שיער ובגדים מלכותיים, בנוסף החדר כלל מראה ענקית, מולה כיסא גדול ומרווח עליו ישבתי.

או אלוהים החדר הזה נראה לי כל כך מזוייף, זה נראה כמו חדר שכל מי שנכנס אליו יוצא כבובה מלכותית ומזוייפת גם כן, ולעזאזל אני נכנסתי אליו.

"אני באמת לא יודעת איך השיער הזה יסתדר עד היום בערב" האישה הנהנה לשלילה "אני מרימה ידיים"

שתקתי. ידיי התאגרפו ואני שתקתי, שומרת על פוקר פייס.

היום בערב יהיה האירוע הגדול, האירוע בו גוסטה יציג אותי בתור ה'ארוסה' שלו – כלומר האמיתית. בנוסף מהערב יתחיל התהליך הארוך שבסופו גוסטה יהפוך למלך על הממלכה.

שוב נזכרתי בשיחה שהייתה עם המלך לפני שבוע וידעתי שאני חייבת להתנהג יפה ולהתאפק, כדי שהמלך לא יחזור בהחלטתו.

המעצבנת – סטלה שמה – בדיוק באה להתיאש ולהכריז על שיערי כ'מקרה אבוד' כשהדלת נפתחה וגוסטה נכנס, מחוייך ומקסים מתמיד. "איך הולך?" שאל

שלחתי לו מבט עצבני כדי שיבין שזה ממש לא מוצא חן בעניי בעוד שסטלה הנהנה לשלילה "אין מה לעשות איתה, פשוט אין לי רעיון. הריי מין הראוי שהשיער צריך להיות אסוף, ומצד שני אין דרך לאסוף אותו מבלי להסתיר את הגלח הזה שלה"

'וזה סופו של הגלח' חשבתי בראשי שהבנתי שרצוי להאריך אותו מעכשיו

השפלתי את מבטי. לעזאזל, אני פשוט לא מתאימה לפה! אני צריכה לחזור לרחוב! לוויל וסיימון.

רק מלחשוב עליהם דמעות עלו בעניי, אבל הכרחתי את עצמי שלא לבכות, הריי העצבנית כבר איפרה אותי ואין לי עצבים לצעקות שלה כשהאיפור ימרח

גוסטה התכופף לעברי, בוחן אותי לשנייה ואז מחייך שוב. הוא העביר אצבע אחת בשיערי, על הקו בין הגלח לשיער הארוך, ומעביר אל כל השיער הארוך לצד השני, כך שעכשיו ניתן לראות בברור את הגלח.

"את אוהבת את זה?" שאל כשעניי הופנו למראה, שיערי היה חלק מהרגיל ומבריק, רואים שהתעסקו בו יותר מידי. אך הסך הכל הוא היה משוחרר ומפוזר, בדיוק כמו שאני אוהבת.

"כן" מלמלתי, מתאפקת להוסיף 'אני חושבת'.

"אז תשאירי אותו ככה, זה יפה לך" אמר, מלטף בעדינות את הלחי שלי וקם

כיווצתי את עניי בבלבול כשסטלה צחקה בעצבנות "אתה בטח לא רציני, זה אירוע רשמי היא חייבת לבוא כמקובל" אמרה "המלך יכעס"

"זה בסדר" אמר גוסטה

סטלה הנהנה בשלילה, ראו את העצבים בענייה "טוב, מה שאתה חושב לנכון" אמרה למרות שממש לא התכוונה לזה, היא הפנתה אלינו את גבה ויצאה מהחדר בסערה

"דרמתית" זרקתי בחצי גיחוך ונעמדתי

"היא לחוצה, ככה זה תמיד באירועים כאלה" אמר גוסטה ברוגע וליטף את פניי

הרמתי גבה "אירועים כאלה? ואו אתה יודע להרגיע.."

גוסטה צחק "מה כל הלחץ יקירתי?" שאל כידיו עוטפות את מותניי ומצמידות אותי אליו

"תפסיק לדבר כמו סבתא שלי" שילבתי את ידיי

"ככה סבתא שלך מדברת?" שאל בהרמת גבה "היא גם מנשקת ככה?" שאל והצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה שמחקה כל היגיון שנשמע בראשי

נאנחתי לתוך פיו וידיי מצאו את מקומן על צווארו. "גוסטה" מלמלתי בשקט כשידיו טיילו לאורך גופי, "אני.. טוב.. גוסטה" צחקתי והתרחקתי ממנו קצת, אבל רק קצת

"מה?" שאל ועיקם את פרצופו, מעיד על כך שהיה מאוכזב מההתרחקות שלי

"זה בקשר לויל וסיימון" אמרתי והפעם הייתי רצינית לגמרי "אתה בטוח שזה יהיה בסדר?"

גוסטה הבין את הפחד שלי וחייך חיוך קטן ומעודד, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" לחש וליטף את פניי "את סומכת עלי.. נכון?"

הבטתי עמוק בעניו, והנהנתי לחיוב. "יותר מכל אחד אחר" אמרתי בכנות

חיוכו התרחב "הכל יהיה בסדר" לחש שוב וחיבק אותי חזק חזק.

"תודה, על הכל" לחשתי

גוסטה צחק ונתן לי נשיקה מהירה על שפתיי, "אני צריך ללכת" אמר

הנהנתי, "אני אלך קצת לדילן, לפני שהלחוצה תחזור ותכריח אותי למדוד מליוני שמלות צמודות" גלגלתי את עניי

"כדי לך למהר" גוסטה גיחך ומיהר לגנוב עוד נשיקה קטנה ממש שנייה לפני שיצאנו מהחדר ופנינו כל אחד לדרכו.

כשהגעתי לחדרה של דילן לא דפקתי ופשוט התפרצתי פנימה, מופתעת לראות אותה שרוייה על המיטה ובוכה.

טוב במחשבה שנייה זה לא אמור היה להפתיע אותי יותר מידי.

"דילן" אמרתי בקול רגוע והתיישבתי על המיטה, מלטפת בעדינות בראשה "דיי"

"אני מנסה" היא יבבה ומיהרה לנסות ולמחוק את הדמעות שהמשיכו לרדת, מתרוממת מעט ומתיישבת על ידי, חושפת את ענייה האדומות.

לקחתי נשימה עמוקה, "את יודעת שאין ברירה" לחשתי

היא הנהנה "אני יודעת, אבל זה לא עושה את זה קל יותר"

חייכתי חיוך קטן ומעודד "זה יעבור מהר" ניסיתי לנחם אותה

"מהר? הוא עוד לא עזב וכבר אני מרגישה שאני מתגעגעת עליו ברמה מטורפת, איך אני אסתדר בלעדיו כמה חודשים?" הכאב נשמע בברור מקולה "אני אוהבת אותו קת, בחיים לא הרגשתי רגשות כאלה, וזה הורס אותי לדעת שהוא לא איתי"

"הוא איתך! את תראי שהוא יחזור והכל יהיה בסדר" אני לא יודעת את מי ניסיתי לשכנע יותר, אותה או אותי

דילן נעמדה, "אני יודעת שזה קשה גם לך, שאת הולכת להיפרד גם מסיימון וגם מוויל אבל.." היא נשכה את השפה התחתונה שלה "הרגשת פעם ריקנות? ברמה כזאת שחסר לך משהו שלא קשור למזון או משהו כזה? מין רייקנות פנימית שאת לא יכולה למלא בלי משהוא מסויים?"

נעמדתי גם, ועניי נתפסו במהירות על התמונה המשפחתית שתלוייה לה בחדר, טוב למעשה עניי נתפסו ישר בגוסטה שעמד על ידה וחייך.

אם איי פעם הרגשתי רייקנות? כן. והתחושה הזו לא עזבה אותי עד שעזרתי אומץ לחזור לגוסטה ולקבל עם זה את כל האחראיות שבדבר.

דילן הסיטה את מבטה וקלטה במה אני מביטה. "איך את היית מצליחה לחיות בידיעה שאת לא יכולה להיות אתו?" שאלה

משכתי בכתפיי, "לא יכולתי" עניתי בכנות, "לכן עשיתי את מה שעשיתי – עזבתי את החיים שלי כדי לחיות אתו"

משהו במבטה המיואש של דילן השתנה, "איך היית מסוגלת?" לחשה "מאיפה האומץ שלך?"

צחקקתי, למרות שלא היה שום הומור בקולי "שמעי החיים שלי לא היו דבש, אבל זה לא שככה רציתי שהם יראו" הצבעתי על שיערי "אבל כמו שאמרת, לא יכולתי לחיות עם הרייקנות הזו, ואם זה אומר לעשות וויתורים בשביל להיות אתו? הייתי מוכנה לעשות את הוויתורים האלה. והאומץ? טוב זה פחות אומץ ויותר פחד מהחיים בלעדיו".

היא פתחה את פייה כדי להגיד משהו אבל בדיוק הדלת נפתחה ורוזלי נכנסה פנימה. "אני מפריעה?" שאלה

"לא" מיהרתי להגיד בזמן שדילן הסתובבה כדי להסתיר את הדמעות שלה, "קרה משהו?" שאלתי

רוזלי שלחה מבט מהיר לדילן ונראה שהיא מתלבטת לשאול מה קרה, אבל בסוף החליטה לשתוק. "את צריכה לבחור שמלה להערב" אמרה וחייכה חיוך קטן – כנראה שהעצבנית התייאשה

הנהנתי "אני כבר באה" חייכתי חזרה מנימוס והיא יצאה, הסתכלתי חזרה על דילן, "הם עוזבים היום עוד כמה שעות, קצת לפני האירוע. את תבואי איתי להגיד שלום?" שאלתי

דילן, להפתעתי, הנהנה לשלילה. "הייתי אתו כל השבוע, אני לא חושבת שאני יעמוד בזה" לחשה

הנהנתי בהבנה "תגידי לי אם את מתחרטת"

"אוקי" אמרה ובקושי שמעתי.

יצאתי מחדרה כשליבי נמחץ מכאב. היה לי קשה לדעת שהם עוזבים היום, אבל ידעתי שאין שום ברירה אחרת, ולכן כל מה שנותר לי הוא לחייך בנימוס, לשחק אותה נסיכה ולהתפלל שהכל יסתדר בסופו של דבר.

רגלי קיפצה מחוסר סבלנות. הבטתי שוב לכל הצדדים ונאנחתי בפעם המי יודע כמה.

"הי.. בלי לחץ" גוסטה ליטף את ראשי ונשק לו בעדינות

"הם כבר היו צרכים להיות פה" אמרתי והנהנתי לשלילה "משהו קרה"

גוסטה חיבק אותי בחוזקה "לא קרה שום דבר, הם קצת מתעכבים זה הכל" ובדיוק כשהוא אמר את זה קלטתי באופק שני בחורים שחבשו כובעים ומשקפיי שמש מתקרבים אלינו. בנוסף ללבוש המכוסה יכולתי לקלוט גם שני תיקי גב קטנים יחסית על גבם.

כל האוויר שהיה לי בראות יצא בהקלה. "אתם מאחרים!" נזפתי בהם כשהם עמדו מולנו

השניים הביטו זה בזה ואז בנו "האמת שכבר היינו פה, אבל וויל לא זיהה אותך וטען שזה אחד החיילים של המלך" אמר סיימון משועשע

שלחתי בוויל מבט נרגז "אני נראת לך כמו חייל?!"

וויל גירד בראשו "לא רואים אותך בברור מרחוק" מלמל ואז חייך כשבחן את גופי "כי עכשיו זה ברור לגמרי שאת לא חייל"

חיוך קטן נח על פניי כשידו של גוסטה נחה עת מותני בצורה רכושנית למדיי. אבל כשהסתכלתי שוב על תקי הגב החיוך ירד מפניי

"היי, אנחנו נחזור" אמר סיימון והניח את ידו על כתפי

בשנייה שהוא אמר את זה הדמעות הופיעו בעניי, והפעם ממש לא היה אכפת לי אם האיפור ימרח או לא. "תבטיחו לי" אמרתי בקול טיפה רועד

וויל וסיימון שוב הביטו זה בזה, משליחים את התיקים על הריצפה ומחבקים אותי בחוזקה.

התחלתי לבכות, פשוט קברתי את הפנים שלי בחיבוק החם שלהם ובכיתי

"אם את חושבת שנעזוב אותך לבד את טועה" וויל לחש

"תבטיחו" ביקשתי שוב, הייתי צריכה לשמוע את זה כדי להרגיש רגוע יותר

"מבטיחים" הם אמרו יחד.

אני לא יודעת כמה זמן עמדנו ככה, אבל באיזה שהו שלב סיי התרחק "אנחנו חייבים ללכת, ונראה לי שגם אתם, אסור שתמשכו צומת לב מיותרת"

הנהנתי למרות שרציתי להישאר איתם שם עוד. חיבקתי את וויל בחוזקה, "אני אתגעגע אליכם כל כך" לחשתי לו והתרחקתי כדי לחבק גם את סיימון "תחזרו ברגע שאתם יכולים"

סיימון הנהן. "אני אשמור עליהם, מבטיח" לחש באוזני והתנתק מהחיבוק

הבטתי בו מבולבלת. 'עליהם? הוא אמר עליהם?' שאלתי את עצמי

"אנחנו צרכים ללכת" גוסטה אמר בשקט, קוטע את מחשבותיי, "אני יודע שזה קשה אבל ככל שנשאר פה יותר כך יהיה סיכוי גדול שהוא יתפס"

הנהנתי, משכנעת את עצמי שאולי לא שמעתי נכון או אולי סיימון התבלבל. "תשמרו על עצמכם טוב?"

השניים הנהנו וחייכו, "תשמור גם אתה עלייה, נסיך או לא היא משפחה" אמר וויל לגוסטה

גוסטה חייך "תמיד"

התחבקנו שוב לחיבוק אחרון, הם הניחו את התיקים חזרה על גבם, והלכו.