מאז הפרדה מוויל וסיימון הרגשתי שכל הכוחות והביטחון שלי עוזבים אותי. כל מה שרציתי היה ללכת ולקבור את עצמי במיטה, דבר שלצערי לא יכולתי לעשות.

גוסטה ליטף את פניי, "הם יחזרו, זה רק לכמה חודשים" אמר בניסיון לעודד אותי

הנהנתי לחיוב, "אני יודעת" לחשתי

"אז אל תהיה עצובה, אני מבטיח לך זה יעבור ממש מהר" הוא חיבק אותי ונישק את ראשי

נאנחתי "אני מקווה"

הוא ליטף את פניי והביט בי בעניו החודרות

"מה?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט, ידעתי שהוא רוצה להגיד משהו אבל לא העז

הוא לקח נשימה עמוקה, "את בטוחה שאת לא רוצה ללכת איתם?" שאל

כיווצתי את עניי בבלבול, "מה?"

"הם המשפחה שלך, אני לא רוצה להפריד אותך מהם. אם.. אם את רוצה ללכת איתם אני לא יעצור אותך.. אני אחכה לך פה.. מבטיח" לחש ושמעתי את החשש על קולו

לרגע לא הבנתי מאיפה זה בא. "אני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי על זה.." מלמלתי, "אם היית אומר לי לפני כמה חודשים שהם יעזבו ואני אבחר להישאר זה היה נראה לי לא להגיוני. וגם עכשיו זה לא ממש הגיוני לי. חשבתי ללכת איתם, לא ידעתי אם תחכה לי או לא אבל בכל זאת בחנתי את האפשרות" אמרתי, "אבל אז נזכרתי בכאב שהרגשתי בשבועות שלא היינו יחד, זה כאב שאני לא יוכל לעמוד בו שוב" אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו.

חיוך קל עלה על פניו כשהוא נישק את ראשי. "אני אוהב אותך, את יודעת?"

גיחכתי "אלוהים איזה רגשן" גלגלתי את העניים "קדימה, בוא נגמור עם זה".

"קבלו בבקשה את הנסיך גוסטה, ואת ארוסתו – קתרינה"

שלחתי מבט שואל לעבר גוסטה והוא בתגובה משך בכתפיו, "מפריע לך?" שאל

"מוזר, זה הכל", הרי אני לא רגילה לשמוע את שמי המלא.

הוא צחק, "כדי שתתחילי להתרגל, ככה מתנהלים החיים לצד הנסיך" לחש אל תוך אוזני ותפס בידי כשהחלנו לרדת את גרם המדרגות לעבר אולם האירועים.

היה קשה להתעלם מהמבטים החוקרים של האורחים, בנוסף היו גם ההתלחשויות שלא פסקו לרגע, אבל ידו של גוסטה בידי הזכירה לי שכל זה לא ממש חשוב. העיקר שגוסטה פה, וכל השאר שיגידו מה שהם רוצים.

"התסכימי לרקוד עימי?" הוא הושיט אלי את ידו ושאל בנימוס מחריד

צחקתי ותפסתי בידו "אלוהים, סבתא שלי יותר מגניבה ממך"

הוא גלגל את ענייו "קצת שפה גבוה, זה לא תהרוג אותך את יודעת" אמר והניח את ידיו על מותניי בעוד ידי נחו על צווארו

"גם כן אתה והאחות הזו שלך, אותו דבר"

הוא חייך, "אם כבר מדברים על דילן, ראית אותה בזמן האחרון?" שאל והעיף מבט לצדדים, אבל חוץ ממבטים זרים לא ראיתי אותה. אם חושבים על זה לא ראיתי אותה מהבוקר

"אתה חושב שהיא עוד לא פה?" שאלתי

"זה לא מתאים לה" מלמל

"טוב אפשר להבין אותה, בכל זאת סיימון עזב היום, אני לא חושבת שיש לה הרבה מצב רוח למסיבה. חוץ מזה שהיא ואבא שלך גם ככה בריב אז אני שגם לא ממש בא לה לראות אותו" אמרתי

גוסטה משך בכתפיו "אני מניח שאת צודקת, בכל זאת נראה לי מוזר שאבא שלי לא אמר לה כלום"

"טוב אבא שלך לא עשוי מאבן, יכול להיות שגם הוא מבין אותה, אחרי ההתפרצות שלה עליו יכול להיות שהוא נותן לה קצת מרחב, אתה יודע.. נותן לה קצת את הזמן שלה"

גוסטה הרים גבה בשאלה "תגידי ממתי נהיית פסיכולוגית כזאת?"

שלחתי בו מבט נוזף "אתה מאמין בי שאני יוכל להיות מלכה, אבל פסיכולוגית כבר גדול עלי??"

הוא צחק וחיבק אותי, "שום דבר לא גדול עלייך" לחש והגניב נשיקה קטנה על צווארי

"היי שניכם, אני מבין שאתם אוהבים והכל, אבל אתם הורסים לי את כל האירוע" בחור שמנמן עם ג'ל בשיער הופיע לפתע והפריד בני לבין גוסטה, "קדימה, ריקודים אחר כך, עכשיו זה הזמן להגיד שלום לאורחים"

אני הבטתי בו בהפתעה, לא הבנתי מי זה ומאיפה הוא הופיע. אבל גוסטה לעומתי גיחך בשעשוע ועטף אותי בחצי חיבוק, "תכירי קתרין, זה סם. הוא המארגן של כל האירוע הגרנדיוזי הזה" הציג את השמנמן

סם חייך חיוך קטן ונישק את ידי כמו ג'נטלמן אמיתי "נעים להכיר, אני מקווה שהפעם את גם תתחתני אתו, כי נימאס לי לארגן לו מסיבות אירוסים כל הזמן" אמר בחיוך

צחקתי, "אני גם מקווה"

הוא בחן אותי לרגע, "אוקי תקוות זה בסוף האירוע, עכשיו צריך להתקדם לפי התכנון – קדימה לכו לאורחים ותודו להם שבאו.. שוב" הוא הדגיש את השוב ושלח מבט נוזף לאבר גוסטה

הוא בתגובה הרים את ידיו בכניעה "פעם אחרונה, מבטיח" גוסטה היה משועשע וסם הנהן שלילה "יאללה לעבודה" אמר, ואנחנו עשינו כדבריו.

"קתרינה? לא קראו לה ליליאן?" אמר אחד ה'אנשים החשובים' – לא בדיוק זוכרת מי – בפליאה. הוא היה די זקן כך שהיא אפשר היה להאשים אותו על ההתבלבלות

גוסטה גירד בראשו במבוכה וחייך אלי חיוך קטן "אממ.. טוב זו הייתה.. אבל עכשיו קתרין פה"

הזקן שלח את מבטו אליי ובחן אותי, "מיילא, כשאני הייתי בגילך החלפתי בחורות כל יומיים, אבל לא התארסתי כל יומיים" הוא הנהן לשלילה "הדור של היום"

גוסטה ליפף את ידו סביב מותני ונתן לי נשיקה קטנה על כתפי החשופה "אל תדאג. זו תמיד הייתה קתרין, קתרינה"

שלחתי בו מבט נוזף והוא צחק

"אם כך יקירתי" אמר ותפס בידי, "אני מאחל לך את כל הטוב שיש. שתזכו, שניכם, רק להצלחה, בריאות וחיים מאושרים יחד" אמר בחיוך כנה

"תודה" אמרתי והנהנתי בנימוס

הוא הנהן חזרה והלך.

"נו? עד כדי כך נורא?" שאל גוסטה

משכתי בכתפי "הוא היה חמוד" מלמלתי, "כל השאר היו סתם סתומים – 'ליליאן הייתה הולמת יותר' 'אני חושב שהיית צריך להתחתן איתה'" חיכיתי את המשפטים של האורחים הקודמים

גוסטה גלגל את עניו "טוב ככה זה, כולם מרגישים בנוח לדחוף את האף, פשוט תתעלמי" אמר בעידוד "תמיד יהיה להם מה להגיד"

נאנחתי "אני יודעת.." מלמלתי.  "אתה חזק בקטע של המלוכה אה?" שאלתי

הוא גיחך, "כן.. דיי חזק"

"חבל"

הוא חיבק אותי מאחור כשהתחלנו להתקדם לעבר הרחבה עלייה רקדו מספר אנשים, "זה לא כזה נורא, אני מבטיח" אמר "בעוד כמה חודשים, אחרי כל הטקסים והכל, אנחנו נהייה המחליטים, נוכל להחזיר את ויל וסיימון והמצב יחזור להיות כמו שהיה. רק שהפעם במקום לחיות במחסן עם וויל וסיימון את תחיי בארמון איתי, לא כזה שינוי גדול"

צחקתי "בכלל לא"

"את תתרגלי לכל זה מהר מאוד, את תראי" לחש

הסתובבתי אליו ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים, "אני אוהבת אותך" לחשתי חזרה.

נכנסנו לחדרו של גוסטה, "אני כל כך עייפה" מלמלתי ונחתתי על המיטה חסרת כוחות

גוסטה צחק ונשכב על ידי "באמת היה מעייף"

חייכתי חיוך קטן והבטתי. לא היה לי עוד מה להגיד. ואם לומר את האמת אני לא חושב שצריך להוסיף עוד משהו.

זהו, הוא יודע מה אני מרגישה, אני יודעת מה הוא מרגיש, כולם יודעים עלינו ועל העבר שלי. אין עוד מה להסתיר, הכל גלוי.

זה גרם לי להרגיש נקייה.

ועם זאת הרגשתי שמשהו חסר לי. הנוכחות הזו שלהם. הידיעה שהם שם אם אני אצטרך אותם, או סתם ארצה לראות אותם. היה לי עוד קשה לעכל שהם לא יהיו איתי

ידו של גוסטה עלתה ללחי שלי וליטפה אותי בעדינות, "אני יודע שזו הולכת להיות תקופה קשה בשבילך, ושאין לך את החברים שלך איתך" אמר בשקט "אבל אני תמיד פה בשבילך"

חייכתי חיוך קטן "אני יודעת" אמרתי בשקט ונישקתי אותו "תודה"

הוא חייך חזרה "יאללה, בואי נלך לישון קצת, זה היה יום ארוך"

הנהנתי "אני רוצה קודם ללכת לדילן, לראות מה איתה. היא לא הגיע בסוף ואני דואגת לה" מלמלתי

"אוקי" אמר גוסטה וקם "אני בנתיים הולך להחליף בגדים" הוא נתן לי נשיקה קטנה והלך להוציא בגדים מהארון. אני בנתיים קמתי ויצאתי מהדר אל חדרה של דילן.

בשביל הנימוס דפקתי קודם, אבל היא לא ענתה. 'בטח ישנה' חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת בעדינות. "דילן?" שאלתי אל תוך החדר החשוך, אף אחד לא ענה לי. נאנחתי והדלקתי את האור, מופתעת לגלות שהמיטה ריקה.

יותר מזה, כשהסתכלתי בחדר הרגשתי כאילו היה כמה דברים שחסרים, לא ממש הייתי בטוחה מה, אבל הוא נראה ריק כזה.

"התמונה חסרה" מלמלתי לעצמי כשהתמונה המשפחתית שלהם הייתה איננה. "דילן?" שאלתי שוב, טיפה יותר בקול "איפה את?"

שוב שום קול לא ענה, ואז קלטתי את זה, מונח על המיטה. זה היה מעטפה.

בלי לחשוב פעמים פתחתי אותה והוצאתי את המכתב שבפנים.

'הורים שלי, גוסטה, קתרין.

התקופה האחרונה הייתה התקופה הכי גרועה בחיים שלי, לא הייתי מסוגלת לתפקד, לא הייתי מסוגלת לחשוב על כלום, ובטח שלא הייתי מסוגלת להתנהג כמו שציפו ממני בתור נסיכה.

כל זה קרה כי הלב שלי נשבר, הבחור שכל כך אהבתי עזב אותי ואני לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם זה.

כששמעתי על העבר שלו, על מה שאבא עשה לו, התפרקתי לחלוטין. אני כועסת על אבא שעשה את זה, וקשה לי לעמוד מולו כאילו הכל כרגיל.

בנוסף הוא גם צריך לברוח, ושוב.. לעזוב.

אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להתמודד עם הפרידה הזו שוב, אני לא יכולה לחיות בלעדיו, בין עם זה לכל החיים, כמה חודשים או אפילו כמה ימיים. אני אוהבת אותו כל כך שאני לא מסוגלת לראות את החיים שלי בלעדיו.

כל אחד מוצא את האדם שהכי מתאים לו, גם אם לפעמיים זו לא ההחלטה הכי הגיונית או צפויה. ולפעמיים צריך לעשות עשים וויתורים קשים בשבילו, בשביל שנינו. אני יודעת שיהיה לכם קשה, אבל אני מקווה תבינו גם אותי.

אני מבטיחה לחזור.

אוהבת דילן.'

בלעתי את הגוש שעמד בגרוני בכבדות, לא מעכלת בכלל את מה שרשום פה. לא מאמינה שזה נכון.

"גוסטה" ניסיתי לצעוק, אך קולי לא הצליח לגבור על לחישה. נאנחתי, ידיעתי שהוא חייב לראות את זה, "גוסטה!" צעקתי חזק יותר "גוסטה בא רגע!"

לאחר כמה שניות גוסטה הופיע בפתח החדר, "מה קרה?" שאל "איפה דילן?" הוא קלט לפתע את החדר הריק

לקחתי נשימה עמוקה והבאתי לו את המכתב

הוא הביט בי בשאלה במשך כמה שניות, ולבסוף הוריד את ידיו וקרא.

אני בנתיים הסתכלתי סביבי, קולטת עוד כמה דברים חסרים. נאנחתי והתיישבתי על המיטה, קולטת את גוסטה מתיישב על הריצפה ותופס בראשו, מנסה גם הוא לעכל את הכתוב

"זה לא יכול להיות" הוא מלמל

שתקתי. הרמתי את מבטי אליו, והוא ישר את מבטו אליי, חושף את עניו הנוצצות.

שנינו הבנו את זה למרות שזה לא נאמר, שנינו ידענו מה היא עשתה ולמה. ולמרות זאת זה היה קשה.

איך נספר את זה להורים שלו? איך נעשה את זה מבלי לספר על סיימון? איך הם יגיבו? ואיך לעזאזל נמשיך עכשיו.. כדילן עזבה?