| 7/2012
להתחיל לשנות
"משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". זה כנראה המשפט שמסכם את תפיסתנו בחיים. על אנשים דתיים אפשר להבין את זה. מבחינתם כל מה שקורה זה רצון האל. אם אדם מת זה היה לטובה, ואם משהו לא קורה זה סימן שזה לא צריך לקרות. הם מחכים לגאולה משיחית בשביל שיגיעו דברים טובים יותר, וכל עוד הם שומרים על המצוות של ה' אז הכל בסדר.
הבעיה היא כשגם לאנשים שאין סיבה מוצדקת לכך מאמצים את התפיסה של המשפט. החילונים (ואני מכלילה את עצמי ביניהם), אלה שממש מאמינים שמשיח והציפייה לו הם שטויות, יושבים גם הם בשילוב ידיים ומחכים שמישהו יעשה בשבילנו משהו. אנו נהפוך לדתיים רק כדי שנוכל להתפלל לנס, נאשים את הממשלה בכל דבר רע שקורה, ונדע שכולם חוץ מאיתנו- טועים.
האם זה לא הזמן לשנות את התפיסה? להפסיק עם העצלנות ועם ההמתנה (המתנה זו מילה יפה לישיבה בשילוב ידיים ובבטלה גמורה). להחליט שמעכשיו אנחנו נהיה אלה שנגרום לדברים לקרות, שמעכשיו כשאנחנו רוצים משהו נקום ולא נעזוב עד שהוא יקרה, במקום להתייאש עוד לפני שניסינו. להחליט שמעכשיו אנחנו נתחיל להשפיע על החיים של עצמנו, ולא ניתן לאחרים לקבוע בשבילנו איך הם יראו. בואו נחליט שאנחנו מניחים את הפאסיביות בצד, ומתחילים לפעול כדי לשנות.
| |
לפעמים נראה לנו פשוט שיש אנשים שיותר חכמים מאיתנו, אנשים יותר טובים מאיתנו. אנשים שיודעים יותר מאיתנו, ושכל החלטה שהם יעשו תהיה טובה משלנו. אבל האם זה נכון? האם באמת יש אנשים כאלה?
הישראלי הממוצע צריך ללכת לעבודה כל יום כדי שיהיה לנו כסף. לשלם משכנתא או שכר דירה, מיסים וחשבונות, וכמובן לקנות אוכל ואפילו לשלם על חוגים לילדים. בתוך כל היום העמוס הזה, למי נשאר זמן להחליט לגבי הדברים שעשויים להשפיע על החיים שלו? למי נשאר זמן למהפכות, להפגנות וכדומה? בימים שכל מה שאנחנו רוצים זה להתבטל קצת מול הטלוויזיה, וגם אז כל מה שאנחנו רואים זה פיגועים וגירעון של המדינה. אין לנו זמן להשקיע בדברים אחרים. הבעיה היא שדווקא המחסור הזה בזמן יוצר מעין מעגל שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו: אין לנו זמן לחפש לעצמנו דרך לחיות חיים קצת שונים, לשנות אפילו קצת את העולם, או רק קצת את עצמנו.
אולי זה בהשפעת האולימפיאדה, שמשודרת ברגעים אלה ממש בטלוויזיה, רציתי לכתוב היום על אנשים כשרוניים במיוחד. גם אנשים חכמים במיוחד נכנסים לקטגוריה הזו.
רוב הסיכויים שאף אחד מאיתנו הוא לא האדם הכי חכם בעולם (ואם במקרה מישהו שדווקא כן עונה על הקטגוריה הזאת קורא את זה, אני מתנצלת מראש על הפגיעה). אפשרי למצוא אפילו במדינתנו הקטנה אנשים הרבה יותר חכמים. יש כאלה שיש להם דוקטורט במתמטיקה, או כאלה עם כישרון כל כך גדול שהם מתחרים באולימפיאדה. אבל האם הם באמת יותר חכמים או כישרוניים מאיתנו?
קראתי פעם ספר שלפיו אין כזה דבר כישרון. כדי להיות טוב במשהו, צריך להתאמן בו לפחות 10,000 שעות. כמות עצומה של זמן. כלומר, אם אדם נראה לנו חכם או כישרוני במיוחד, הוא לא טוב יותר מאיתנו, אלא פשוט התאמן יותר! די מדהים לחשוב על זה בצורה הזאת.
אז אם אנחנו רוצים להיות טובים במשהו, אל לנו מיד להתייאש. הדבר שבאמת דרוש כדי להיות "כישרוני" הוא לא כישרון, כי אם התמדה. גם לא בהכרח צריך להתייאש מראש בגלל שאין לנו 10,000 שעות להקדיש לאימונים. אם נתאמן אפילו קצת, אולי לא נגיע לאולימפיאדה אבל מי יודע? אולי נרכוש לעצמנו תחביב חדש.
אז אני מעודדת את כל מי שקורא את זה עכשיו, מנסה להרוויח כמה שעות (או אולי כמה דקות, כי בכל זאת הזמן שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבזבז הוא מועט) של בטלה מול המחשב, לחשוב על הדבר שתמיד רצה להיות טוב בו. ומעכשיו, תחליטו להקדיש לכך קצת זמן. אולי לא תאהבו את התחביב החדש ותיפטרו ממנו במהרה, אבל מי יודע? אולי מצאתם לעצמכם תעסוקה לחיים שלמים...
| |
לפוסט ראשון (או שכבר אפשר לקרוא לזה שני?) רציתי לדבר על נושא שמטריד אותי ( כמו את כולם) לאחרונה: גיוס חרדים לצבא.
עד עכשיו, חוק השירות חובה בכלל לא חל על החרדים. אנשים שמשרתים בצבא ולא מאמינים שתפילה לאלוהים תעזור להם לא כל כך התלהבו מהרעיון, ואפשר להבין אותם, אותנו. כי הטענה המרכזית של החילונים, אותם אזרחים טובים שמשלמים מיסים ומשרתים בצבא ( כי הם חייבים, וכי מחנכים אותם מגיל קטן ש"אין לנו ארץ אחרת"), היא שצריך להיות שוויון בנטל. שלא הגיוני שאנחנו נשרת בצבא ונתרום מעצמנו למדינה בעוד אחרים לא ינקפו אצבע. או במילים אחרות, לא מעניין אותנו מצבא חזק יותר או מניצחון בעוד מלחמה, אנחנו רוצים לגייס גם חרדים לצבא כדי לא לצאת פראיירים.
למה? כי זו התפיסה של הישראלי הממוצע: אסור לצאת פראייר.
אנחנו רוצים שכולם יתגייסו לצבא כדי שיהיה מה שאנחנו קוראים לו "שוויון בנטל". כלומר, כדי שכולם יוכלו לסבול באותה המידה. ללא הבדלי דת, גזע ומין. אבל אם זה כך, מדוע עדיין לא מצאתי את האדם שיתלונן על כך שגברים מחוייבים על פי חוק לשרת שלוש שנים בצבא, ואילו נשים מחוייבות רק לשנתיים? האם זהו שוויון בנטל?
בשלב הזה אני מצפה מכל הנשים שקוראות את זה לנסות למצוא תירוץ שיספק את עצמן לכך שההנחה הניתנת לנו היא בסדר. אבל האמת היא שאין איש שמתלונן על הדבר לא מפני שהוא בסדר, כי אם אין מי שיפנה את תשומת לבנו אל הפרטים האלה...
כל הסיפור הזה מזכיר לי בדיחה כזאת על ישראלים: ה' פנה לישראלי והבטיח לתת לו כל מה שהוא רוצה, בתנאי שייתן לחבר שלו פי 2. הישראלי ביקש שה' יוציא לו עין.
מה אומרת לנו הבדיחה המעוותת הזאת? שאנחנו, לאו דווקא ישראלים אלא בני אדם בכללי, מעדיפים לקבל דברים רעים כל עוד האחר יקבל דברים רעים יותר. ומוכנים לוותר על דברים טובים מחשש שלאחר יהיה טוב יותר. אבל החלק החשוב שאנחנו לא מסוגלים להבין הוא כזה: אם הייתה לנו אפשרות לקבל משהו טוב, וקיבלנו דבר רע במקום- יצאנו פראיירים אמיתיים.
ומה כל זה קשור לעניין של גיוס לצבא?
אם במקום להתעסק בזה שאחרים לא מתגייסים לצבא, היינו מתעסקים במקור הבעיות- הגיוס שלנו עצמנו- לא היינו צריכים לצאת "פראיירים". אם מפריע לנו עצם הגיוס לצבא, למה שנצא וניאבק בתופעת ההשתמטות במקום בתופעה של "גיוס חובה"? גיוס לצבא צריך להיות מרצון! למה שנבזבז שנתיים ומעלה מחיינו על מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו?
כאן זה המקום להגיד שאם לא היה צבא לא הייתה לנו מדינה. אבל האם זה באמת נכון? האם כל מדינה חייבת צבא, או שמא רק אנחנו חייבים, כיוון ש"הערבים שונאים אותנו" וש"כולם רוצים לקחת לנו את הארץ". אני אומרת, שהכניסו אותנו למעין פארנויה. שוויץ מסתדרת יפה מאוד בלי מלחמות, וכמותם, גם אנחנו יכולים! אז אולי זה לא יעשה בין רגע, לא נחליט יום אחד שזהו זה- מפרקים את הצבא. אבל אם במקום לעודד את הנוער להתגייס לצבא כדי להיפטר מתופעת המשתמטים, נעודד את הנוער לקדם את השלום- מי יודע לאן נוכל להגיע?
מוזמנים להגיב, לתת ביקורת ולחוות את דעתכם בנושא.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
