היי לכולם...

אני מניחה שאתם מבינים למה אנחנו התעקבנו כל כך. התחלנו את הבצפר ויש לי(הלנה) ערמות של שיעורי בית. כל מורה נותנת "קצת" אבל בסוף היום מצתברת לי ערמה ><
אז כמו  שאפשר לראות אנחנו מעלות את הפרק השלישי של הורד השחור... הפרק הבא כבר בתהליכי כתיבה ואנחנו מקוות לעלות אותו מהר יותר ממה שהיה עד עכשיו. אז אם אתם רוצים שנעלה את הפרקים מהר יותר תגיבו. ככל שיהיו יותר תגובות אז הפרקים יעלו יותר מהר.
הלנה ומור ^^ 

"דיאנה?" שאלה ג'יין. כעבור פחות משנייה דיאנה הופיעה לידה והבהילה את אחותה. "את מוכנה להפסיק להבהיל אותי ככה?" שאלה ומבט מרוגז הופיע על פניה. 

"לא, זה יותר מדי כיף" אמרה וצחקה. ג'יין הרגישה שונה. פעם היא ואחותה היו תמיד יחד, הן היו אחת. אבל עכשיו ג'יין הרגישה שהיא ואחותה כבר לא רק אחת. אלא שתיים נפרדות, ומאוד שונות.

"אולי תשני אותי?" שאלה. היא ניסתה לשכנע את אחותה כבר הרבה זמן. בעצם, כחודש מאז שדיאנה ננשכה. 

"לא. את כבר יודעת שאני לא אסכים. ויש לי סיבות" אמרה. "את לא רוצה לחיות ככה. אלה לא חיים." נאנחה. דיאנה התעקשה שלא להרוס את חיי אחותה. היא פחדה שג'יין לא תצליח לעמוד בכאב ובחיים האלה. אלה לא חיים בשביל אחותה. היא עדינה מדי לחיים כאלה.

"אבל אני כן, את יודעת שאני רוצה" אמרה נואשת. היא רצתה לצמצם את הפע שנוצר בניהן. היא לא רצתה לחיות בלי אחותה. הן היו יותר מאחיות. פעם. אבל עכשיו היא לא הייתה בטוחה שהן אפילו אחיות.

 "אולי עכשיו. אבל אם אני אנשך אותך את כבר לא תרצי. כשתביני איך זה להיות ערפדה-" ג'יין התכווצה מהמילה. "את כבר לא תרצי את זה." אמרה דיאנה בעצב. "עכשיו אם את לא רוצה לאחר כדאי שנלך לבית הספר" 

"בסדר" הסכימה ג'יין. היא ידעה שלא תשיג דבר אם תרגיז את אחותה. ג'יין לקחה את התיק שלה ויצאה מהבית כשדיאנה אחריה. הן נכנסו למכונית שלהן ודיאנה התניעה. 

"את מוכנה למבחן?" שאלה דיאנה בחיוך. היא אהבה לצפות באחותה לומדת כשהיא עצמה לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד.

"כן. אתמול כמו שאת בטח יודעת אני למדתי לפחות שלוש שעות" אמרה. "ומה איתך? אני מתערבת שלא למדת יותר מרבע שעה" אמרה בחיוך. 

"זה נכון. אבל אני בכל זאת הולכת לקבל מאה" חייכה בעודה חונה באחת החניות של בית הספר. כשהן נכנסו לבית הספר, כשלוש דקות לפני הצלצול, דיאנה הרגישה רע.

"משהו רע קורה פה" אחרה וחיפשה אחרי ריח מסגיר או צליל לא שייך או משהו שלא כשורה. אבל לא הצליחה למצוא כלום. הכל נראה כמו תמיד. המורה להסטוריה איחרה בחמש דקות, הצלצול נשמע וכולם התחילו ללכת לכיוון הכיתות, וכך גם הבנות. לדיאנה היה שיעור ספרות אבל היא החליטה שלא כדאי לה להשאיר את אחותה לבד. לא עכשיו, כשיש לה הרגשה דומה להרגשה שהייתה לה באותו יום שבו חייה השתנו.

"את לא הולכת לכיתה שלך?" שאלתה ג'יין בבלבול והביטה לעבר אחותה. 

"לא. אני חושבת להבריז הפעם. אבל תיכנסי לכיתה." אמרה דיאנה והלכה את אחורי בית הספר, למקום שאליו מכוונים החלונות של הכיתה של אחותה.

ג'יין התיישבה בכיתה והביטה בחלון הכיתה, היא ראתה את אחותה צופה בה. היא חייכה חיוך קלוש ונופפה אליה, כמה שניות לפני שהמורה להסטוריה נכנסה פנימה.

"תלמידים, השיעור התחיל." היא אמרה בקול נוקשה והתחילה להקריא שמות. ג'יין הביטה בה בשקט ונאנחה, היא לא חשבה על שיעור הסטוריה או על כך שהמורה הקריאה את שמה או אפילו שאיזה נער חמוד נעץ בה מבטים.

היא חשבה על דיאנה, שישבה בחוץ ועדיין בהתה בה בשקט. ג'יין הרגישה שאחותה דואגת לה.היא לא אהבה את זה... ובגלל זה היא רצתה שדיאנה תשנה אותה, היא לא אהבה להרגיש פגיעה כל כך.

"העלמה ג'יין מתבקשת להתרכז!" ג'יין קפצה בהפתעה כששמעה את המורה ממש קרוב אליה "מצטערת המורה..." היא מלמלה, פניה מאדימות.המורה נאנחה בשקט והסתובבה, ממשיכה

להרצות על מלחמת העולם השניה, ג'יין הביטה בה בעיניים מזוגגות אבל אחרי כמה שניות היא הוציאה דף והתחילה לצייר בו, מרגיעה את עצמה בעזרת הציורים.

רק הם עזרו לה לחשוב בצלילות, מאז שאחותה ננשכה והתחילה לצייר בעצמה אליזבת' הפכה את הציור שלה לשונה.

פעם היא אהבה לצייר רק מדוייק, מה שהיא ראתה בעינייה. עכשיו, היא אהבה לצייר דברים שראתה בתוך ראשה ודמיינה שהם אמיתיים. אחרי שאחותה הפכה ל... ערפדית ג'יין האמינה שהכל אמיתי, למרות מה שאחותה אמרה לה.

ג'יין ציירה אדם זאב באיטיות, הוא נראה כאדם אך הוא היה מטושטש וזאב הבליח מגופו.שניה לאחר שג'יין חתמה את שמה נשמעה דפיקה על הדלת וגבר צעיר נכנס פנימה, שיערו היה שחור כלילה ועיניו היו שחורות גם הן. הוא היה חיוור בדיוק כמו דיאנה.

"אני צריך לקחת את העלמה ג'יין למנהל," הוא אמר בשקט, מחייך אל המורה להסטוריה. שהביטה בו ונמסה מהיופי שלו "ברור!" היא ענתה במהירות ופנתה לג'יין "תאספי את הדברים שלך ותצאי."

ג'יין הנהנה בשקט ואספה את דברייה, נעמדת ויוצאת אחרי הנער שחור השיער באיטיות.אחרי כמה דקות הם עברו על יד משרד המנהל, ג'יין באה להעצר כשהנער לקח את ידה ומשך אותה בכוח.

ג'יין נרתעה מעט כשהוא נגע בה, הוא היה קפוא בשבילה. בדיוק כמו דיאנה."מי אתה?" היא שאלה בשקט, מנסה להתנתק.

"פאביאן," הוא ענה בקול מהפנט "את באה איתי לולטורי."

"למה?" היא שאלה בלחש, מרגישה מהופנטת מקולו."כי אחותך צריכה לבוא לשם." הוא אמר בחיוך.

דיאנה ישבה על אחד העצים והביטה על אחותה שלמדה על מלחמת העולם השנייה. לפתע היא הריחה את זה. זה היה ריח מוזר, מוכר אבל לא מוכר. אחרי כמה שניות היא זיהתה. הריח היה תואם את הריח שהיה לאוריון ולכל הערפדים ב... היא הכריחה את עצמה לא לחשוב על העניין ולהתרכז במי שהגיע להבית הספר. היא קפצה אל האדמה ורצה בשקט אל הכיוון שממנו הגיע הריח. לפתי שהיא הבינה מה קורה היא הרגישה כאב עצום וכשהסתכלה סביב ראתה ערפדים מקיפים אותה. תוך כמה שניות דיאנה הזדקפה והופתעה שהכאב נעלם. היא שיחקה במוחה עם הכוח החדש שלה. "את יודעת איזה טעות גדולה עשית עכשיו?" היא פנתה אל ג'יין. "ממש טעית"  

"ג'יין לא" אחד הערפדים קרא אליה אבל היא התעלמה ממנו והפעילה את הכוח שלה. היא חסמה אותה אבל הבינה מאוחר מדי מה קרה. שני ערפדים נוספים תקפו אותה ותפסו אותה. דיאנה לא יכלה לזוז. אבל כשסוף סוף הצליחה להשתחרר הם הסתלקו בלי לומר מילה.