ההרגשה הזאת, המעיקה הזאת, שתמיד נמצאת שם. גם כשאת שמחה, היא תמיד נמצאת שם. והתמונה שנכנסת דרך חריכי הזיכרון, לא נותנת מנוח. כן, תנסי לחתוך את הצל שלך, תנסי. וכשמדברים, פתאום יש דמעות בעיניים. כן, תבכי כמו ילדה, תבכי ילדה, תבכי. והצער בעיניים, אבל החיוך על הפנים. והבבואה שבמראה, שמזכירה את העייפות מהפנים. והריח שנודף, כמה בושם שתשימי הוא לא יחלוף. ריח זיכרון רע, זיכרון שבוער לך מבפנים. שימי אותו בצד, שימי. תכחישי, את כבר רגילה. עטי חיוך על הפנים. קני עוד חולצה או שתיים. תבכי שאין בגדים. והטעם, הטעם המר והצורב גם הוא לא יעבור. והזמן חולף בינתיים, חלף ולא יחזור. 

כן, תבכי ילדה, תבכי. שחררי הכל. בלילה. במיטה. על הכרית הרטובה. תבכי. אין אף אחד בחדר, רק את והקירות. אף אחד פה לא רואה, אין קול ואין עונה. 

שרפה בך מתחוללת, ילדה קטנה זועקת. הזיכרונות מטשטשים ואנשים הולכים, חולפים. את יושבת מול המראה ומסתכלת על הבבואה.

תבכי ילדה תבכי. תבכי בלילה במיטה. אין פה אף אחד עכשיו. הכל יהיה עוד טוב. את תראי, רק תזכרי. תבכי ילדה. 

תבכי.