אני רוצה אני רוצה אני רוצהאני רוצה אני רוצה אני רוצה.אני רוצה אני רוצה אני רוצה.אני רוצה אני רוצה אני רוצה.אני רוצה אני רוצה אני רוצה. :(
אני לא מוצאת את הפטור מצה"ל מה שבעסה כי אני צריכה לשלוח אותו לעמותה שדרכה אני רוצה לעשות את השירות..
אז עליתי על הסיפריה שלי, והרגשתי די מצחיקה אם נתחשב בזה שאני צריכה לעמוד על ארבע אנציקלופדיות שמונחות על השולחן עצמו.
(אני ממש חייבת לגבוה, זה לא בסדר.) והורדתי את כל הקופסאות נעליים שבהם אני שמה את כל האוצרות שלי (מכתבים,מכתבים,וכל מה שסנטימנטלי.)
הורדתי את הקופסא הראשונה, היו בה מלא תמונות של ליאן,של שני, של מיראל, אלחנן,ארסוי,גל, ושל הכלבה ההיא קאמולה.
ואז עצרתי לרגע ותהיתי, למה לעזאזל קוראים לה קאמולה? זה לא סתם סריטה של אנשי יפו, כי אני מכירה עוד אחד או שניים מיפו ולהם אין שם מוזר.. באורח פלא איבדתי את קו המחשבה אז המשכתי לפשפש בקופסאות, בקופסא אחת היתה מונחת החולצה של קניבל קורפס שאלכס נתן לי ומתחתיה היתה מונחת החולצה האהובה עליו, ואז שוב התחלתי להרהר, זה מדהים כמה בריטים יכולים להיות יפים, עם העיניים הירוקות הנוצצות האלה,והחיוך.. למה הוא לא עשה לי ילד?? למה??" ואז גיליתי שאמא שלי עמדה לידי כל הזמן ושאני בעצם מדברת בקול,לא נעים..
אבל זה בסדר, אמא כבר יודעת שאני אוהבת אנשים יפים.
בקופסא אחרת מצאתי מכתבים ממנו,ממנו וממאור, המכתבים הסוטים/ביזרים/מצחיקים שהעבירו לנו את הזמן. ואם יורשה לי לציין,
הם לא יכלו לנצח אותי.אני עדיין יכולה לחלחל אותם עם סטיות שעליהן הם לא חשבו.
מצאתי מחברת שכתבו לי בה דברים, כולם תמיד מדברים שם על שמחת חיים שאני מביאה לאנשים, עם הגיטרה והשירים, ועם היחס החם, זה הפתיע אותי קצת, קצת הרבה, כי נתתי להם כ"כ הרבה מאלה, את כל היחס החם, התשומת לב, האהבה, ומנעתי אותה ממי שבאמת היתה לו זכות לקבל את כל זה ממני.
זה כ"כ מוזר.
איכפתיות שהלכה לפח ביחד עם כל השאר.
וממתי יש בי שמחת חיים!??!?!
אני מתגעגעת לבריטי הקטן ההוא, נתקפתי כ"כ הרבה זיכרונות,אני רוצה למצוא אותו.
אולי כשאני יעבור יהיה קל יותר, אבל בינתיים אני לא רואה איך אני יכולה לעשות את זה..
מה שכן. אני יודעת שאני אמצא אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
