יש אנשים שאני מתעקשת עליהם, למרות כל השוני, למרות הזרות,
אני עדיין מנסה לשמור על קשר כלשהו איתם..
אני חושבת שהבנתי היום שזה לא משנה בכלל, הם כ"כ שונים, אני כ"כ שונה,
בצורות שאולי אי אפשר באמת לגשר עליהן.
שיחה שמתחילה כהתעניינות מצידי תמיד מבאסת אותי בסופו של דבר,
אולי בגלל תקל בתקשורת.. אבל זה לא משנה, כי זה משנה מדי.
אם האנשים האלה יתעניינו בקיום נקשר הזה אני בטוחה שהם ידעו איפה למצוא אותי.
אני הפסקתי.
מחר המבחן.
אם אני לא יעבור אותו ..אז בעסה לי.
למרות ש..גם זה אני כבר לא בטוחה כמה זה משנה,
התפרצות קטנה הכניסה יותר מדי ספקות,
אולי אני בכלל לא מסוגלת לזה ואני סתם מנסה לשכנע את עצמי שכן..
מרגיש ככה לעיתים קרובות מדי.
התקף שני בשבועיים האחרונים.
אני כבר לא יודעת מה לעשות לגבי זה,
עד שאני יכולה לישון לילה שקט חוזרים לי ההתקפים,
ואולי זה בכלל עניין של איזון,
הדברים חייבים לצאת איפשהו,מתישהו.
אבל אני יכולה לומר שאני כבר לא מתרגשת, שרדתי קשים יותר.
הרבה קשים יותר, בין אם זה ההתקפים, בין אם זה התמוטטיות עצבים,
ובין אם זה פשוט את החיים.
אני מפחדת, אבל לא מבועתת.
אני ישרוד מה שיבוא.
גם כשהגלגל הזה יסתובב לו שוב, ואני יחזור לאותן נקודות שאני מכירה כ"כ טוב.
"and if youll try to break me ones again
ill be right hare showing you that i wont give in"
בלי שום קשר לכלום..
אני מתגעגת לליאני וללורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
