לא הייתי מוכנה לזה. אני אומרת את זה על לא מעט אנשים, אבל ..באמת לא הייתי מוכנה לזה.
רק אתמול הייתי איתו, רק אתמול הוא צחק,חיבק,חי.
זה קרה רק לפני חצי שעה, אולי, אולי יותר,השעון לא ברור לי.
וכואב לי.. ממש כואב לי.עכשיו זה רשמי,
עכשיו אין עוד אדם שיצוץ משום מקום,עכשיו זה באמת לבד.
ועכשיו הוא אף פעם לא יהיה מי שהוא רצה להיות.
אני לא אדישה, כואב לי..
אם זאת לא אדישות אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לבכות עליו?!?
הוא יאני שלי, הוא פשושון, הוא היה האדם שליווה אותי בחודשים האחרונים כשהיה כ"כ קשה,אחד היחידים.
הוא היה האדם שליווה אותי מגיל 12,אומנם לסירוגין, אבל הוא היה שם.
הוא היה השריד האחרון של מה שהיה לנו פעם.
והוא מת.
כל מה שהוא עשה בשבילי, כל מה שהוא בשבילי.. למה לעזאזל אני לא מצליחה להזיל עליו אפילו דמעה אחת?
ניתקתי את הטלפון,
ישבתי על הריצפה,
ושרתי..
בידיעה מלאה שפשושון כבר לא יתעורר מהשינה הזאת.
איש כ"כ יקר.חבר אמיתי. אדם שנתן לי אהבה בלי גבולות..
אדם יפה,בכל מובן אפשרי.
אכפתי,סוג של מלאך.והוא ..
חבל שאף פעם לא באמת אמרתי הכל.
שהראתי לו את כל האהבה שיש לי אליו.
אני מצטערת
יהיה זיכרו ברוך.
23:30- הסכר נפרץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
