כולם מציקים לי.
כולם מתקשרים.
כולם מתעניינים.
כולם שואלים.
כולם משתתפים.
כולם מדובבים.
אני בסדר.
לא, זה לא נכון.
אני לא בסדר.
קשה לי.כואב לי. ולפחות עשר פעמים ביום אני בכלל לא יודעת מי אני יותר.
אבל זה מותר.
ואת הדמעות כבר בכיתי.
"את בשלב של ההכחשה." "את מדחיקה" למה? כי אני לא יושבת שבורה על הריצפה ומחסלת בקבוקי וודקה?
כי אני לא בוכה כל היום או לא יוצאת מהמיטה?
הייתי שם.
כ"כ הרבה פעמים.
לא מוכנה יותר.
כרגע..
כרגע אני הולכת לפי החוקים שלי.
בשעה הראשונה הכל מותר.
השעה הראשונה עברה.
עכשיו אני נועלת.
וזה לא שלב הכחשה.
אני יודעת שהוא מת.
וזה לא הדחקה, אולי,
אבל זה לא משנה. כי אני לא במקום שאני יכולה להרשות לעצמי להאבד.
זמן לא עוצר בגלל שקשה לי.
לא, אני לא רוצה לדבר עליו.
לא, אני לא רוצה לספר לכם איך אני מתמודדת עם זה.
לא, אני לא רוצה שתסתכלו עליי במבט של "מסכנה,מה תעשי עכשיו?"
ואני בטחו לא רוצה שתוציאו מהפה שלכם את המשפט "אני לא מאמין שזה קורה לך שוב"
אני לא צריכה את זה.
לא ממך.
ולא ממך.
ולא ממך.
ובטח שבטח לא ממך.
אני לא יודעת אם זה כעס או אכזבה, אבל זה רגש קשה.
כזה שעולה בי כלפיכם כל פעם שאתם מתפלאים מזה שאני לא שיכורה או מסוממת או כל דבר אחר.
"עירית, את לא עושה שטויות נכון?"
לא.אני לא עושה שטויות.
שטויות לא יחזירו אותו.
וגם לא יקחו ממני את הכאב.
אני קוברת.
מתאבלת.
וממשיכה.
בדרכי שלי.
אם היא מובנת לכם או לא.
אני יהיה בסדר.
תפסיקו לדאוג.
זה סתם מוציא קמטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
