זה לא יאמן איך שהכל התקלקל כ"כ מהר,
איך זה עבר מטוב לא טוב בכלל, מעבר חד של שתי שניות וחצי,
אני יודעת שהסיבה מאחורי הכל היא מטומטמת,
למרות שאי אפשר לומר באמת שזו הסיבה,
אלא רק מה שהצית את ההתחלה של הסוף.
מבולבלת בתוך הראש של עצמי,
כבר לא טוב לי,
וכל מה שיהיה כ"כ אידאלי וטוב לפני כמה שבועות כ"כ לא רלוונטי עכשיו..
אני עוקצת, ואני מגעילה, ואני עוקצת שוב, ואני בוטה,
הפסקתי להעניש אותו על השטות ההיא אבל המילים נתקעות לי בקצה של הלשון,
הצורך לומר לו שאני אוהבת אותו כל הזמן מתחיל לדעוך לו,
ביחד עם הצורך לישון בתוך החיבוק שלו,
אני כבר לא מאמינה בנו..
אני נשארת עוד רגע,ועוד רגע,ועוד רגע,
אני אוהבת אותו
והקול ההגיוני הזה שמתעורר בתוכי לעיתים קרובות אומר לי שזה לא עובד ביננו,
ילדים יהיו ילדים,
ואני לא מתאימה בתוך קבוצת הילדים הזו,
אני לא מוצאת את עצמי בתוך העיינים הכחולות האלה,
מוקסמת מהתמימות שנשקפת בהן, מהאהבה ששוכנת שם בשבילי,
ולא מוצאת שם מקום .
חושבת על כמה שרע לו עכשיו אחרי השיחה הזאת,
איך הוא בטח שוכב במיטה ואוכל את עצמו על מה שעשה,
מה שלא עשה,
ומה שלא תהיה לו את ההזדמנות לעשות,
אני לא רוצה שזה ייגמר,
אני רוצה שזה יהיה כמו שהיה מקודם,
אבל זה לא ראלי
הכל בהתדרדרות מעצבנת,
כאילו זה כבר לא נכון
ומה שנשאר זה רק לחשוב,
להעביר את העובדות מכף אחת של המוזניים לכף שלידה,
להחליט מה נכון עכשיו,
בשבילי.
לילה טוב בינתיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
