עברה שנה שלמה מאז שהוא הלך ממני,
לקח את עצמו וסיים משפחה שהיתה לי פעם.
ישבתי לעצמי וחשבתי לי מחשבות כעוסות, מחשבות על האגואיסטיות שבמעשה..
אני יודעת שכאב לו, אני יודעת שהוא נפל ליותר מדי בורות ולא הצליח לצאת,
אבל אני הייתי שם, וניסיתי, ואם רק היה נותן לי עוד קצת זמן אני יודעת שהייתי מצליחה להציל אותו מעצמו.
הוא פשוט לא רצה לתת לי את ההזדמנות.
עליתי לקבר שלו,ושם עמדתי לבד,מפנימה שוב כמה שזה כל מה שנשאר, אפילו מי שיעמוד על הקבר שלו כבר אין.
דיברתי אליו, סיפרתי,צעקתי, אני יודעת שהוא לא באמת נמצא שם מתחת לאבן ההיא , אבל אולי הוא שומע..
פרח אחד של יסמין השארתי מאחוריי, ביחד עם כל הכעס ששיכנתי בתוכי,
הלכתי למשפחה, אבא שמח לראות אותי,אמא קצת פחות,
מאחורי עיניים נפוחות היא התיישבה וחשבה על ילד שאיבד את עצמו,על הילד שלה שלא יכלה לשמור.
התיישבה עם תמונות, היא שאלה אותי אם אני זוכרת את זה,ואת זה, כל פעם דבר אחר, אמרתי שכן, אפילו שהעדות היחידה לזיכרון כלשהו היתה טמונה בתמונה עצמה, לא זכרתי ,יכולתי רק לשער מה הסיפור מאחורי שלוש הילדים בתמונה.
לירי עדיין מסרבת להסתכל עליי, היא דיברה,
החליפה איתי כמה מילים, אבל לא הסתכלה לרגע,
אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת מזה,
ידעתי שזה לא יהיה קל להסביר את עצמי אחרי כ"כ הרבה זמן.
אבל אני אוהבת אותה, ואני מאמינה בה,
ויום יבוא והיא תרים את הראש ותסתכל לכולם בעיניים בלי שמץ של פחד.
בלי לפחד מעצמה,ממה שעבר עליה, או ממה ששוכן בעתיד בשבילה
נרדמתי על המיטה שלו,
אחרי שנה הם עדיין השאירו את החדר אותו דבר, הכל במקום.
עוצמת עיניים ושוקעת לתוך חלום מלא רק בו.
והוא היה יפייפה,הוא היה שלי,
כמו פעם.
לא זוכרת הרבה מהחלום,
אני זוכרת כמה יפה הוא היה,
ואני זוכרת משפט אחד שאמר:
"תיזהרי,ותהיי חכמה,תיזהרי,תשמרי על עצמך, ותחשבי לפני כל דבר שאת עושה, יש דברים שאת לא רואה"
אני לקחתי את זה כהזהרה,
אולי מהדברים שעוד יבואו,
מה שמתחבר טוב מאוד עם החלום שהתחיל לחזור,
בכל מקרה אין לי כוח להתעמק בזה עכשיו.
ו..אני שמוגי חודש ביחד היום,
בתיזמון קצת מחורבן אני עדיין חושבת ששווה להזכיר את זה.
מזל טוב לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
