הופעה אתמול..סיילם ואוביצ'יוארי,
היה טוב.
בחלק גדול מהערב.
ערן היה שם,הסתובב,התפספס..לא ראיתי אותו,
אבל זה בסדר אני חושבת,
כשיגיע הרגע שבו נצטרך להיפגש אנחנו ניפגש.
שטיפה.. כ"כ הייתי צריכה את זה.
ראיתי אנשים שרציתי לראות,ראיתי אנשים שלא ציפיתי לראות, נהנתי מלהיות שם ולהפנים את המוזיקה הזאת שאני אוהבת.
אחרי ההופעה היתה לי שיחה לא הכי נעימה,
נאמרו לי כמה דברים,לא משו שלא ידעתי או תיארתי לעצמי,
הכל היה ידוע מראש, ובכל זאת..
הטעם המר עדיין נשאר בפה.
האדם שדיבר איתי לא רצה שאני יגיד שאני מצטערת,
אז לא אמרתי.
סיבובים מלאי מחשבות ברחבי ת"א,
ניסיתי להבין מה אני מרגישה,
למה אני בוכה ולא בוכה בו זמנית,
ובסופו של דבר הבנתי,
דמעות השלמה יותר מדמעות של כאב.
ומה שהרגשתי..
הייתי צריכה לומר תודה,
בין אם אותו אדם רצה לשמוע את זה או לא,
הודתי,על מיליון ואחת דברים.
והייתי צריכה לומר את זה כי אני ואותו אדם לא נחליף מילה יותר אף פעם.
אני מניחה שזה לא היה משנה ממילא.
הקשבתי
הפנמתי
השלמתי
ועכשיו גם שיחררתי.
וזה בסדר, המציאות לא תמיד נחמדה,
אבל היא תמיד יכולה להשתפר,
אולי עכשיו אני אוכל להמשיך מהמקום שבו התחלתי להשאיר את העבר מאחורי.
לסגור את הזיכרונות בתוך קופסא על המדף וליצור חדשים במקומות אחרים.
מה שלא יהיה,אני מאמינה שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
