תקופה עמוסה קצת..עמוס בהרבה חרא, מכל הסוגים.
נשברת קצת, מצבי הרוח שלי קיצוניים,
לפחות הלילות שלי עדיין שלי.
חסרת סיוטים עד כה.
ועדיין..קצת מתקשה לשמור על האופטימיות,
איפשהו עדיין שמה אותה על אש קטנה,
לא להתאכזב, ולא ליפול.
ואז באה סערה, רוח פרצים,
מכבה את האש הקטנה הזאת ששמרה לי על האופטימיות,
קשה לי.
לבד לי.
כבד.
בחודשים האחרונים למדתי לאמץ את הבדידות בצורה שאני לא ירגיש בה בכלל,
אני יכולה הכל בעצמי,לא באמת צריכה את התמיכה שכ"כ הייתי תלויה בה פעם,
ככה חשבתי.
יום חמישי הפיל עליי לא מעט פצצות שלא חלמתי שיפלו עליי, והצורך לומר למישהו, לשתף,
אולי אפילו לקבל עצה נפל עליי כשמצאתי את עצמי בלי אדם כזה.
למרות שזה גם לא לחלוטין נכון,
כי יש אותו, שמוכן להקשיב לי כשאני מוכנה לשתף.
ומוכן לתת תמיכה וגם חיבוק כשאני צריכה קצת מהדברים האלה,
יש את מי שירחיק ממני את המחשבות,ויתן לי רגע של הסחת דעת,
וגם זה מבורך.
ואני מניחה שלרגעים שבהם האופטימיות בורחת לה יש לי את נטע שתחזיר לי אותה, גם אם רק קצת..
נטע ודורי וסמארה ושירני הרחוקה,שומרות על הלהבה הקטנה הזו מתחת לאופטימיות שלי בלא מעט אהבה.
וגם הקשר עם אחיות שלי מתגבש לו שוב, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאנו ארבעתנו לאנשהו,או מתי אפילו סתם ישבנו ודיברנו, זה מרגיש טוב עכשיו שזה שוב קורה.
בין כל החרא אני גם מודעת לדברים הטובים שקורים.
"הכל מונח על מצע של ורדים.."
ושוב נזכרת.
מחכה בדממה.
הדבר שאני שמחה לציין זה שהחודש הרופא חייך :)
אני לא חושבת שהוא עשה את זה מאז שהתחיל לטפל בי,הוא נוהג לקדור כל פעם שאני נכנסת לחדר.
מכין בשבילי את החדשות הרעות,
אבל לא הפעם.
הוא לא מביא איתו תקווה,
הכל ברור מראש,
אבל גם חדשות קטנות יכולות להעיר יום שלם.
היום..
היום היה יום מואר.
ואני באמת מברכת על כך.
ובסופ"ש הופעה של seek irony..
מה יכול לעודד בחורה יותר מכפיר גוב?!
ובכן,בנימה זו נראה לי שאני יאחל לכולנו לילה טוב,
וחלומות מתוקים עד מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
