whats left of me

עריכה: 00:10

אני תמיד מתחילה עם כ"כ הרבה רוח במפרסים..

זה כבר לא הכי מפתיע אותי שתמיד יש את מי שיוציא משם את כל הרוח..

באמת שכבר אין לי כוח,

נמאס לי..

אני מעדיפה להישאר עם הטיפשות שלי מאשר להישאר איתכם.

עריכה שנייה: 01:13

זאת הדרך שלי לומר הפעם:

לבד.

אני לא מתכוונת להתחבר לאייסיקיו או למסנג'ר.

אני לא מתכוונת לענות לטלפונים.

ואני סביר להניח לא אכתוב כאן בזמן הקרוב,

אני מקווה שאני לא אצטרך.

תאחלו לי בהצלחה.

ולהתראות לכם.

היתה הופעה לא מהעולם הזה, כל מה שציפיתי ממנה להיות ואפילו יותר מזה,

גם מתוך הפרעות בילתי פוסקות הצלחתי להגיע לאופוריה שלי,

למקום הזה שאליו אני מגיעה כל פעם שאני נמצאת בהופעה שאני מחכה לה,כל הופעה שמביאה אותי למקומות הכי נקיים שלי,

וההופעה הזאת בפרט הביאה אותי למקומות נקיים משל עצמי.

היה כ"כ טוב :)

והעובדה שראיתי שם את עינב,דני,שמש,שירני,לולו, והפוץ המעצבן, עשו את ההופעה הזאת ליותר טובה מבחינתי,

שילוב מושלם של אנשים שאני אוהבת ומוזיקה טובה.

עכשיו אחרי שנשטפתי הכל קליל יותר, בהיר יותר, כמה שהייתי צריכה את זה..

אני שמחה שהכל יסתדר, גם עם הנפילה אחרי ההופעה, אני עדיין רואה את זה כיום פשוט טוב (אפילו שנראתי זוועה..)

מחכה לימים טובים יותר שיבואו, מקווה.

כן, הכל בזכות תומס.. ושירן שבערך סיפקה אותי,אבל דני ועינב לא מקבלות שום קרדיט!

בוגדות!! :'(

מי יתן ותיפול צואה על ראשהן..אבל רק על שלהן!

עליי לא, אחרי הכל..אני עדיין  המלך :)

היה לי יום לא קל, אז רציתי לראות אותך,

רציתי שתחייך אליי את החיוך המקסים הזה שלך ותצחק את הצחוק הזה שעושה לך קמטים בשוליים של עין,

באתי אליך, ישנת, ניסיתי להעיר אותך, התעוררת, עיניים חלולות..נפוחות, אדומות, אין שום הבעה.

ניסיתי להוציא ממך תגובה כלשהי, ניסיתי להצחיק אותך,

פעם ראשונה שלא הוצאתי ממך אפילו חיוך קטן,סיפרתי לך סיפור קושקוש, אבל לא זרקת עליי שום כרית..

נשכבתי לידך ,הסתכלתי עמוק לתוך העיניים שלך ושאלתי אותך מי שבר לך את הלב,

העיניים שלך התמלאו בדמעות, לא הוצאת מילה, לא היית צריך לומר, ידעתי שמשו קרה,

ידעתי שמשו אבד לך

 ליטפתי לך את הראש , ליטפתי לך את הפנים,

שאלתי אותך מי זה שלוקח ממך את הדמעות ורק שתי מילים הוצאת מהפה, "את יפה" משפט שמצחיק לשמוע מהפה שלך, אני לא יודעת  בדיוק למה,

העזתי לשאול שוב וענית לי שכשהייתי קטנה השיער שלי היה נראה כאילו מישו הכין אותו מזהב,שהייתי הילדה הכי יפה בעולם,

התחלתי לשיר לך שיר על פשושון ודחפת אותי ממך, הכאבת קצת, אבל העיניים שלך הכאיבו יותר מהכל,

חלול, מת, קמת מהמיטה והתחלת ללכת לדלת תפסתי אותך וחיבקתי אותך כמו שלא חיבקתי אף אחד אף פעם.

נפלת על הריצפה ואמרתי לך שאתה היית הילד הכי יפה שיש, ושהיום אתה אחד הגברים היפים שיצא לי לראות,

התחלת לבכות, מתפרק לי בידיים , צועק, בוכה, נשבר, ואני לא שואלת כלום, רק מחבקת אותך, כמו פעם..

"זאת אשמתי" אמרת פעם אחת, "זאת אשמתי" חזרת לומר שוב ושוב כשאתה מאבד נשימה,

הרמתי לך את הראש הסתכלתי לך בעיניים ואמרתי לך שאני לא יודעת מה קרה אבל קרה מה שקרה, זה לא יכול להיות אשמתך, יש דברים שפשוט קורים, וזה לא קשור לאף אחד.

צעקת שאתה לא רוצה לחיות יותר, בכית, הרבצת,

אני מחבקת.

אתה ישן לי במיטה עכשיו, לא היה קל לשכנע אותך לבוא לפה,

ואני רק רוצה שתדע שהייתי שם, באותו מצב, באותו מקום.

אני יודעת מה זה לאבד את המשפחה שלך.

אני יודעת כמה זה כואב.

ואני גם יודעת שאפשר להמשיך לחיות.

ואני יודעת שאתה לא לבד, כי אני איתך.

שומרת עליך כשאתה ישן.

אני אוהבת אותך אתה יודע?

ואני אולי לא הילדה בת ה12 עם השיער הזהוב,אבל כמו הילדה בת ה12 ההיא גם אני מוכנה לעשות בשבילך הכל,

רק שתחייך, רק שתהיה בסדר.

ואני מחבקת.

אתה מרגיש?

כנראה שלא, אבל כשתתפכח והעיניים החלולות שלך יסתכלו שוב לתוך שלי, וכשתתחיל לבכות שוב ולהיזכר כמה שבור לך שם בפנים

אני עדיין יהיה שם, מחבקת אותך, עד שהתחושה תחזור אליך.

עד הרבה אחרי.

אני איתך.