whats left of me

את הלהקה הזאת גיליתי בזכות שירני, עוד אחת לרשימת הלהקות שאומרות את המילים בשבילי.

אני מתבשלת בתוך עצמי..

מתגעגעת אליה.

אני לא יודעת למה אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה,

24 שעות ביממה.

אני מרגישה קצת מטומטמת שאני מרגישה ככה, שאני חושבת על זה כ"כ הרבה, כי בהגיון אני יודעת שאין טעם לזה.

ועם זאת,אני משחזרת זיכרונות, חושבת על כל מה שהיה, ולרגע אני חושבת עליי בעוד חמש שנים, רואה אותה,אני והיא אומרות שלום אחת לשניה בזרות מוחלטת, ואז מעקצץ לי בפנים מעצם המחשבה, ביעבוע מעצבן כזה.

אולי זה דווקא כי הרבה דברים מזכירים לי אותה,

אולי בגלל שיש אנשים שמזכירים לי שוב ושוב כמה הם אוהבים אותה וכמה היא חשובה להם..

אני מטומטמת. בכל מובן אפשרי.

אני יודעת שאני ימשיך לגלגל זיכרונות בראש שלי.

היא היתה חלק משמעותי בחיים שלי, זה בילתי נמנע.

ברגעים האלה שאני לא חושבת על זה, אני חושבת על המלאך שלי,

אני חושבת שהביטוי מלאך לשעבר יהיה יותר מתאים.

גם אליו אני מתגעגעת, לא רק כאהבה שלי, כהבן אדם שהכי קרוב אליי,חסר לי להיות קרובה אליו.

חסר לי להיות חלק ממנו..

גם פה אני מטומטמת. אבל השלמתי עם זה שהוא אף פעם לא יתאהב בי שוב.

שאני והוא זה חלום שכבר היה,

אבל עם זה שהשלמתי עם זה .. כואב קצת לחשוב שזה היה רק חלום.

קיויתי להציל את הידידות, אבל הוא לא חלק כ"כ פעיל בחיים שלי,

אני חושבת שהצעד הבא בקבלת דברים צריך להיות זה שבו אני מוותרת גם על זה.

לא מרגישה אותו יותר. וגם הוא לא מרגיש אותי, לפחות זה מה שהבנתי מהמעט שיצא לי לדבר איתו כשעוד יצא לי לדבר איתו,

אני לא חושבת שהוא צריך אותי כ"כ כידידה,

ואני..זה לא משנה אם אני צריכה אותו, הוא לא שם אף פעם.

לא שאני מתלוננת, הוא לא חייב לי כלום,

אבל זה עדיין קצת מציק,

בכל זאת, הבחור הזה היה החבר הכי טוב שלי.

אני צריכה להפסיק לחשוב על מה שהיה פעם.

ואני צריכה ללמוד להתמודד עם המציאות החדשה, היא לא כ"כ רעה,

ופעם ראשונה בהרבה זמן שאין לי דרמה בחיים,אין לי שלווה ושקט, אבל גם לא דרמה.

וזה דבר שאני צריכה לברך עליו.

יהיה טוב בסופו של דבר,אני מקווה.

אתמול אמא שלי נכנסה לי לחדר..חיפשה משהו, אחותי נכנסה אחריה חיפשה משהו במגירות שלי, אחותי הקטנה נכנסה לחדר והתחילה לצעוק על משהו שהיא לא רוצה לעשות,

ורק אני מוצאת את עצמי קמה וצורחת על כולם לעוף לי מהחדר, כולם מתחילים לצעוק חזרה, אני תופסת כיסא וזורקת אותו על הריצפה, הכיסא נשבר, כולם יוצאים, ורק אני נשארת לבכות על הריצפה אני אפילו לא יודעת למה, ואני רק בוכה ובוכה ואני קמה שוב, תופסת עוד כיסא, זורקת לריצפה שוב ושוב ושוב עד שנשבר, נרגעתי אחרי שלוש שעות, הדמעות פסקו.

ואז חשבתי לעצמי "אם היה לך טלפון ביד היית מתקשרת למישהו אולי" זה לא נכון.

אין לי למי להתקשר.

אז אני ממשיכה לשבת על הריצפה בין כל שברי העץ ומחפשת תשובות.

אולי מבחינה פיזית כבר לא, אבל אני חושבת שכל הדרכים תמיד מביאות אותי לאותו מקום,

ואני תמיד יושבת על הריצפה בין כל שבבי העץ,

היום זה אפילו קצת כואב יותר מאתמול, אבל היום זה לא ממוטט אותי.

ועדיין המחשבה על זה שיש אנשים שאני אוהבת מאוד.

ויש אולי בן אדם או שניים שלהם אני באמת מספרת מה עובר עליי,

אבל העובדות הן שגם אם היה לי טלפון לא היה לי למי להתקשר.

וזה קצת מוזר לי, תמיד היה את האדם שאליו אני יכולה לחייג כשהדמעות חונקות אותי.

ומה שמוזר יותר הוא שאני הבאתי את זה למצב הזה.

מי שסמכתי עליו ככה כבר לא בחיים שלי בגלל משהו שבד"כ אני עושה,מרחיקה. פוגעת.

מי שסמכתי עליו וכן נמצא בחיים שלי כבר לא כתובת כזאת בעייני.

להפך, אלה אנשים שהנטייה הטיבעית שלי היא להראות להם שהכל בסדר והכל יהיה בסדר.

וחוץ מכמה חריצים פה ושם שמהם נוטפת מדי פעם טיפה אמיתית אין לאף אחד מהם מושג.

על השאר אני לא סומכת.

אז אני נשארת על הריצפה הזאת בין כל השברים ואני בכלל לא יודעת למה.

אני רק יודעת שאין אדם בעולם הזה שאני יכולה לקרוא לו שלי.

אוליי דווקא כי קראתי ככה ליותר מדי אנשים שלא היו שלי אף פעם.

אבל יהיה בסדר

בסופו של דבר.. לא?