whats left of me

כולם מציקים לי.

כולם מתקשרים.

כולם מתעניינים.

כולם שואלים.

כולם משתתפים.

כולם מדובבים.

אני בסדר.

לא, זה לא נכון.

אני לא בסדר.

קשה לי.כואב לי. ולפחות עשר פעמים ביום אני בכלל לא יודעת מי אני יותר.

אבל זה מותר.

ואת הדמעות כבר בכיתי.

"את בשלב של ההכחשה." "את מדחיקה" למה? כי אני לא יושבת שבורה על הריצפה ומחסלת בקבוקי וודקה?

כי אני לא בוכה כל היום או לא יוצאת מהמיטה?

הייתי שם.

כ"כ הרבה פעמים.

לא מוכנה יותר.

כרגע..

כרגע אני הולכת לפי החוקים שלי.

בשעה הראשונה הכל מותר.

השעה הראשונה עברה.

עכשיו אני נועלת.

וזה לא שלב הכחשה.

אני יודעת שהוא מת.

וזה לא הדחקה, אולי,

אבל זה לא משנה. כי אני לא במקום שאני יכולה להרשות לעצמי להאבד.

זמן לא עוצר בגלל שקשה לי.

לא, אני לא רוצה לדבר עליו.

לא, אני לא רוצה לספר לכם איך אני מתמודדת עם זה.

לא, אני לא רוצה שתסתכלו עליי במבט של "מסכנה,מה תעשי עכשיו?"

ואני בטחו לא רוצה שתוציאו מהפה שלכם את המשפט "אני לא מאמין שזה קורה לך שוב"

אני לא צריכה את זה.

לא ממך.

ולא ממך.

ולא ממך.

ובטח שבטח לא ממך.

אני לא יודעת אם זה כעס או אכזבה, אבל זה רגש קשה.

כזה שעולה בי כלפיכם כל פעם שאתם מתפלאים מזה שאני לא שיכורה או מסוממת או כל דבר אחר.

"עירית, את לא עושה שטויות נכון?"

לא.אני לא עושה שטויות.

שטויות לא יחזירו אותו.

וגם לא יקחו ממני את הכאב.

אני קוברת.

מתאבלת.

וממשיכה.

בדרכי שלי.

אם היא מובנת לכם או לא.

אני יהיה בסדר.

תפסיקו לדאוג.

זה סתם מוציא קמטים.

Everything- Lifehouse

אני מניחה שזה השיר  שיהיה אצלי ברפיט בזמן הקרוב.

אם היה לי זמן.. הייתי מקדישה לו שיר בחזרה.

ואם הייתי יכולה לחזור אחורה,אולי הייתי עושה דברים אחרת.

r.i.p

לא הייתי מוכנה לזה. אני אומרת את זה על לא מעט אנשים, אבל ..באמת לא הייתי מוכנה לזה.

רק אתמול הייתי איתו, רק אתמול הוא צחק,חיבק,חי.

זה קרה רק לפני חצי שעה, אולי, אולי יותר,השעון לא ברור לי.

וכואב לי.. ממש כואב לי.עכשיו זה רשמי,

עכשיו אין עוד אדם שיצוץ משום מקום,עכשיו זה באמת לבד.

ועכשיו הוא אף פעם לא יהיה מי שהוא רצה להיות.

אני לא אדישה, כואב לי..

אם זאת לא אדישות אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לבכות עליו?!?

הוא יאני שלי, הוא פשושון, הוא היה האדם שליווה אותי בחודשים האחרונים כשהיה כ"כ קשה,אחד היחידים.

הוא היה האדם שליווה אותי מגיל 12,אומנם לסירוגין, אבל הוא היה שם.

הוא היה השריד האחרון של מה שהיה לנו פעם.

והוא מת.

כל מה שהוא עשה בשבילי, כל מה שהוא בשבילי.. למה לעזאזל אני לא מצליחה להזיל עליו אפילו דמעה אחת?

ניתקתי את הטלפון,

ישבתי על הריצפה,

ושרתי..

בידיעה מלאה שפשושון כבר לא יתעורר מהשינה הזאת.

איש כ"כ יקר.חבר אמיתי. אדם שנתן לי אהבה בלי גבולות..

אדם יפה,בכל מובן אפשרי.

אכפתי,סוג של מלאך.והוא ..

חבל שאף פעם לא באמת אמרתי הכל.

שהראתי לו את כל האהבה שיש לי אליו.

אני מצטערת

יהיה זיכרו ברוך.

23:30- הסכר נפרץ.