גם הערב כל הציפיות והחלומות שלי התרסקו לי בין הידיים,
שלחו את המעט תקוה שהיתה בי לעזאזל.
לא מתאבלים על מי שמעולם לא ראה את אור היום,זה מה שמהדהד לי שוב ושוב בתוך החלל הזה בראש שלי,
אבל הראש אומר והלב אף פעם לא מקשיב.
חלומות מהולים בדם,
אני שונאת אירוניה.
אבל בעיקר אני חושבת שאני היא זו שאני כ"כ שונאת הערב,
לא רק בגלל שלא שמרתי על עצמי,
הייתי יכולה להפסיק לעשן, הייתי יכולה להימנע מהרבה דברים,
אבל הכעס הגדול בא מהמקום שבו יושב לו מלאך יפה ומסתכל עליי בעיניים ירוקות שמכחילות ברגע של אושר.
המלאך חזר לארץ, הוא עדיין רחוק אבל הוא כאן,שם, מדבר אליי,
כ"כ מוזר.. חצי שנה שלא אמר מילה והנה הוא בא לי בבום אחד גדול ושוב מעלה לי חיוך ברגע של עצב.
אני שונאת את עצמי על זה שאני נותנת לו את הכוח הזה.
"אני יעלם לפעמים..אבל אני תמיד יחזור."
האדם היחיד שבאמת הכיר אותי,
שהכיר כל סנטימטר בנשמה שלי קם בוקר אחד ונעלם.
בלי לומר למה ועד מתי.
פשוט נעלם כשהדבר האחרון שלו אליי היתה הבטחה שהוא לא יעלם,
לא פלא שכל חרדות הנטישה שלי התעצמו..
התגעגעתי.
ובסוף קיבלתי את הטיפשפש שלי בחזרה..ככה הוא טוען.
כועסת,ומתרגשת,ועצובה,ומבולבלת ו..
אני לא רוצה שהוא יפגע בי שוב.
הצד השלישי של הערב הזה מתכחש.
מחייך חיוך וצוחק צחוק כ"כ אמיתיים שלפעמים אני אפילו משכנעת את עצמי.
הכל עניין של תזמון.
אני לא מפגרת, אני מכירה את הסיטואציה,אני מכירה את עצמי.
ואני יודעת /שמחר כשאני יחזור הביתה הדבר הראשון שאני יעשה יהיה לומר שלום ענקי לוודקה שבסיפריה,
ולרגע או שניים אני ירגיש טוב יותר..
ממורמרת.מתוסכלת.עייפה.
מחר יום ארוך, חדש אבל ארוך..
מי יתן ויהיה טוב יותר משניים מתוך שלוש חלקים של הערב הזה,
אבל איך שלא יהיה.. ליותר מרגע,
יהיה טוב, אני מקוה.
ובנימה זו אני חושבת שאני פשוט יאחל לכולם לילה טוב.