whats left of me

זה לא יאמן איך שהכל התקלקל כ"כ מהר,

איך זה עבר מטוב לא טוב בכלל, מעבר חד של שתי שניות וחצי,

אני יודעת שהסיבה מאחורי הכל היא מטומטמת,

למרות שאי אפשר לומר באמת שזו הסיבה,

אלא רק מה שהצית את ההתחלה של הסוף.

מבולבלת בתוך הראש של עצמי,

כבר לא טוב לי,

וכל מה שיהיה כ"כ אידאלי וטוב לפני כמה שבועות כ"כ לא רלוונטי עכשיו..

אני עוקצת, ואני מגעילה, ואני עוקצת שוב, ואני בוטה,

הפסקתי להעניש אותו על השטות ההיא אבל המילים נתקעות לי בקצה של הלשון,

הצורך לומר לו שאני אוהבת אותו כל הזמן מתחיל לדעוך לו,

ביחד עם הצורך לישון בתוך החיבוק שלו,

אני כבר לא מאמינה בנו..

אני נשארת עוד רגע,ועוד רגע,ועוד רגע,

 אני אוהבת אותו

והקול ההגיוני הזה שמתעורר בתוכי לעיתים קרובות אומר לי שזה לא עובד ביננו,

ילדים יהיו ילדים,

ואני לא מתאימה בתוך קבוצת הילדים הזו,

אני לא מוצאת את עצמי בתוך העיינים הכחולות האלה,

מוקסמת מהתמימות שנשקפת בהן, מהאהבה ששוכנת שם בשבילי,

ולא מוצאת שם מקום .

חושבת על כמה שרע לו עכשיו אחרי השיחה הזאת,

איך הוא בטח שוכב במיטה ואוכל את עצמו על מה שעשה,

מה שלא עשה,

ומה שלא תהיה לו את ההזדמנות לעשות,

אני לא רוצה שזה ייגמר,

אני רוצה שזה יהיה כמו שהיה מקודם,

אבל זה לא ראלי

הכל בהתדרדרות מעצבנת,

כאילו זה כבר לא נכון

ומה שנשאר זה רק לחשוב,

להעביר את העובדות מכף אחת של המוזניים לכף שלידה,

להחליט מה נכון עכשיו,

בשבילי.

לילה טוב בינתיים

גם הערב כל הציפיות והחלומות שלי התרסקו לי בין הידיים,

שלחו את המעט תקוה שהיתה בי לעזאזל.

לא מתאבלים על מי שמעולם לא ראה את אור היום,זה מה שמהדהד לי שוב ושוב בתוך החלל הזה בראש שלי,

אבל הראש אומר והלב אף פעם לא מקשיב.

חלומות מהולים בדם,

אני שונאת אירוניה.

אבל בעיקר אני חושבת שאני היא זו שאני כ"כ שונאת הערב,

לא רק בגלל שלא שמרתי על עצמי,

הייתי יכולה להפסיק לעשן, הייתי יכולה להימנע מהרבה דברים,

אבל הכעס הגדול בא מהמקום שבו יושב לו מלאך יפה ומסתכל עליי בעיניים ירוקות שמכחילות ברגע של אושר.

המלאך חזר לארץ, הוא עדיין רחוק אבל הוא כאן,שם, מדבר אליי,

כ"כ מוזר.. חצי שנה שלא אמר מילה והנה הוא בא לי בבום אחד גדול ושוב מעלה לי חיוך ברגע של עצב.

אני שונאת את עצמי על זה שאני נותנת לו את הכוח הזה.

"אני יעלם לפעמים..אבל אני תמיד יחזור."

האדם היחיד שבאמת הכיר אותי,

שהכיר כל סנטימטר בנשמה שלי קם בוקר אחד ונעלם.

בלי לומר למה ועד מתי.

פשוט נעלם כשהדבר האחרון שלו אליי היתה הבטחה שהוא לא יעלם,

לא פלא שכל חרדות הנטישה שלי התעצמו..

התגעגעתי.

ובסוף קיבלתי את הטיפשפש שלי בחזרה..ככה הוא טוען.

 כועסת,ומתרגשת,ועצובה,ומבולבלת ו..

אני לא רוצה שהוא יפגע בי שוב.

הצד השלישי של הערב הזה מתכחש.

מחייך חיוך וצוחק צחוק כ"כ אמיתיים שלפעמים אני אפילו משכנעת את עצמי.

הכל עניין של תזמון.

אני לא מפגרת, אני מכירה את הסיטואציה,אני מכירה את עצמי.

ואני יודעת /שמחר כשאני יחזור הביתה הדבר הראשון שאני יעשה יהיה לומר שלום ענקי לוודקה שבסיפריה,

ולרגע או שניים אני ירגיש טוב יותר..

ממורמרת.מתוסכלת.עייפה.

מחר יום ארוך, חדש אבל ארוך..

מי יתן ויהיה טוב יותר משניים מתוך שלוש חלקים של הערב הזה,

אבל איך שלא יהיה.. ליותר מרגע,

יהיה טוב, אני מקוה.

ובנימה זו אני חושבת שאני פשוט יאחל לכולם לילה טוב.

אני לא יודעת ..כל הגוף שלי התרגשות,

המחשבה על זה שאולי, שיכול להיות,

והכל ישתנה עכשיו,

עוצמת עיניים מנסה לשמוע אם הלב שלי דופק פעמיים,

אני יודעת שלא, אבל עוד מעט כן,

ואני מבועתת, שאולי זה לא ילך כמו שאני מקוה וזה יגמר כמו כל הסיפורים לפני הסיפור הזה,

הכל צועק לי לאסון מתקרב,

הכל מלא סימנים קטנים והרגשות שאף פעם לא מאכזבות..

אבל אולי טרגדיות לא יהיו כ"כ קשות בעתיד,

אם רק הסיפור הזה ילך לכיוונים שאליהם אני מקווה.

והוא, הילד הזה שאני אוהבת.. הוא רוצה להיות שם,

הוא רוצה לקחת אחריות שלא שלו, וזה..זה מדהים,

הוא מדהים, מפתיע אותי כל פעם מחדש,

מקוה לטוב.

הכל יהיה ברור יותר מחר,

אז זהו,

זה מה שנשאר לי לעשות,

לקוות לטוב, ולשם שינוי אשכרה לשמור על עצמי.

ואם היקום ירצה אז הכל באמת יצא על הצד הטוב ביותר.