| 9/2008
עידכון, ואולי חפירה לעצמי
הרבה זמן לא כתבתי פה..לא היה לי כ"כ אינטרנט אז זה היה בעייתי..
לא הרבה השתנה בינתיים, הדבר היחיד שהשתנה עד כה זה שבן ואנוכי חזרנו,
הטיפוס המעצבן הזה מסרב ללכת, ואולי זאת בכלל אחת הסיבות שאני כ"כ אוהבת אותו,
אני לא סגורה על זה עדיין.
אני בשבוע ה17 וחצי של ההריון, מה שאומר שנכנסתי כבר לחודש חמישי, מה שמוזר ומשמח בו זמנית
מצד אחד לא באמת הרגשתי עד עכשיו שאני בהריון,
לא הרגשתי איזה חיבור מסויים שאני אמורה להרגיש או חיבה מיוחדת לעובר הזה שמתפתח שם,
עכשיו הבטן באמת יוצאת וזה מתחיל לחלחל פנימה, עצם העובדה שיש שם תינוק בפנים,
תינוקת אני מקווה.
אומרים שהעיקר שיהיה בריא, אני מסכימה , אבל עדיין יהיה נחמד אם היא תהיה ילדה.
תהיה לנו משפחה יפה.
יש רק בעיה אחת בכל הסיפור הזה..
בניגוד לבד"כ, בניגוד טוטלי לאיך שקיוויתי שזה יהיה
אני חושבת על זה לעומק, על זה שהולך להיות לנו ילד, ואני נתקפת חרדה, פאניקה.
הלב שלי מתחיל לפעום ממש מהר וממש חזק, וקשה לי לנשום,
כ"כ הרבה דאגה,לעתיד של הדבר הקטן הזה,
לכל מה שאני רוצה לתת לו ואני בטוחה שאפשר.
כ"כ הרבה שאלות ופחדים.
אני לא לבד.
כל המשפחה שלי איתי.
אחותי כבר רוצה שהתינוק יצא ושואלת כמה זמן זה לוקח לי.
חברות וחברים תומכים מכל פינה.
הילד הזה יהיה הילד הכי אהוב עלי האדמות.
כ"כ הרבה דודים ודודות,
אנשים שהילד הזה כבר חלק מהם מבחינתם.
ואני תוהה לעצמי .. אם יש לי כאן תמיכה בלי סוף, ואני מוקפת אהבה,
למה אני מרגישה כ"כ בודדה בתוך כל זה?!
ולמה אני חושבת על זה שבעוד חודש חודשיים אני יתחיל לטפטף ולהסריח מחלב?
(לא רגע..חשבתי על זה?! איכססססס חלב!!)
חבל לי שאני לא יודעת יותר, מבינה יותר,יציבה יותר.
או לפחות מחזיקה ביד ערובה לזה שבאמת הכל יהיה בסדר,
עם המזל שלי עוד יגמרו כל הסמים בבית חולים ברגע שיתחילו לי הצירים.
ואני מפחדת על התינוק הזה, על הדברים הגנטיים שהוא עלול לקבל ממני..
אני לא רוצה שהוא יסבול את מה שאני סבלתי ועדיין סובלת.
אני רוצה כבר ללכת לעשות את הסקירה, מעבר למין של התינוק,
אני רוצה לדעת שהוא באמת בסדר.
אבל אני מפחדת.
מה יקרה אם אני יעשה את הסקירה והרופא יגיד שמשו לא בסדר?
מה אם הבדיקות המקיפות יותר יגלו משו לא בסדר?
חלמתי שאני יולדת עובר מת, אני לא יודעת מה זה אומר,
סביר להניח שזה סתם משקף את הפחדים שלי,
אבל רק עצם המחשבה משתקת אותי.
אני באמת אוכל להמשיך אחרי דבר כזה?
והנה גל המחשבות השלילות כמעט הגיע לשיאו..
אני בכלל לא אמורה לחשוב על זה,
אני אמורה לחשוב על זה שאני מקבלת תינוק ליומולדת,
אולי, אולי הוא בכלל יוולד בפברואר,אבל זה עדיין לא כזה הבדל גדול,
יהיה טוב.
| |
בסופו של יום.
אתמול זה נגמר, הוא שוחרר רשמית.
אחרי מריבונת שיצרה ביננו שתיקה מציקה האשמתי אותו כמו שאני עושה תמיד,
"הוא מעצבן אותי,הוא לא מבין אותי,הוא פוגע בי..וכ'ו"
ואז עצרתי.
וחשבתי על מה שאני עושה לו..
אני מכניסה אותו למיטה החולה שלי.
עוצרת את החיים שלו ביחד עם שלי.
החלטה כבר התגבשה לה כשהסתכלתי עליו ישן,שריר הדאגה משאיר סימנים על המצח שלו, כתפיים קפוצות, העולם על הכתפיים שלו. ואולי לא העולם, אולי רק הבחורה שהוא אוהב מספיק בשביל להפוך בשבילה עולם ועוד עולם ועוד עולם, והתיק שהיא סוחבת איתה..
חבר שלו אמר לו פעם שאם אני באמת אוהבת אותו אני ישחרר אותו מזה,הוא עצמו התעצבן ואמר שגם אם אני ארצה לשחרר אותו הוא לא יתן לי לשחרר אותו,זה נשמע טיפשי בזמנו, למה שנרצה בזה בכלל?!
אבל התמונה השתנתה שוב ושוב ושוב, וכל פעם שהכל הסתדר הכל נפל תוך שניות,
ולא סתם נפילה, אלא מפולת סלעים של ממש.
ואז זה כבר קרה, המילים יצאו לי מהפה.
אני חושבת שנתתי לו שקט עכשיו,
נתתי לו הזדמנות להישאר איפה שטוב לו.
ואני..
לא מפסיקה לבכות, אני לא יודעת להיות בלעדיו.
מהרגע שזה התחיל היינו ביחד כל רגע ורגע.
שכחתי איך לנשום בלעדיו,
אז אני בוכה, ובוכה, מקווה שהאוויר יגיע לי לריאות מתישהו,
ואז כמעט אבל אני מרגישה כמה כואב לי בחזה וכמה אני מתגעגעת וכמה הוא לא מחבק אותי עכשיו..
דווקא כשכבר ראיתי בראש שלי איך הוא יחבק אותי חיים שלמים.
אני רק רוצה שפעם אחת הכל יצא כמו שצריך..
שהכל יהיה בסדר.
אני אוהבת אותו כ"כ..
שכחתי כמה כואב להתאהב,
זה היה נחמד.
רק חבל שנזכרתי..
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
