שירים,

תמיד נגמרים מאוחר מדי.

כמו אדם שלא רצית לפגוש הם משחררים בפירוט מעורפל וקצב מתגבר את שבנבכי ליבם

יורדים

שורה, לוקחים נשימה,

וממשיכים

בכמה שמוחם מסובך, כמו העולם,

וכמה שהעולם מסובך, כמו החיים,

וכמה קל

ל

ש

ח

ר

ר

ובעיקר למגירה.

שלא שופטת את השגיאות שלנו, ומתעלמת מהמחיקות, ומכילה.

עד שלפעמים נגמר בה המקום

ובמחילה, היא מבקשת

ל

ת

מ

צ

ת

ותמיד שנאתי את הרשרוש כשעוברים עמוד

'עוד לא נגמר?' רוטן תלמיד בינו לבין עצמו בקול צרוד

והחרוזים מרגישים מאולצים פתאום

האמ;נם?

אז קשקוש קטן מופיע בפינת הדף

לא מתוך זלזול,

פשוט כי זה קשה

ו

א

ר

ו

ך

אפילו

והפואנטה מתגנבת כחתול,

חסרת בית קבוע אך אלגנטית ומקסימה

בודקת את השטח

אך המשורר

ירד שורה

ובסוף אין פואנטה