היקום שלי.

נולדתי פה בארץ, אי שם לפני 19 שנה בבית חולים במרכז הארץ. ההורים שלי בדיוק עלו לארץ מטביליסי (שהיתה שייכת לבריה"מ), ואני חושבת שהם די שמחו והכל. היה כמובן נורא קשה בהתחלה, ואני חייבת להגיד שבתור ילדה לא הרגשתי את זה. לא היה חסר כלום. עם הזמן אבא שלי מצא עבודה טובה ואיכשהו הסתדרנו והיה באמת בסדר.

עבר זמן והגעתי לגן. אמא שלי אמרה שביום הראשון לגן חזרתי ממש בוכה הביתה, ומסתבר שזה היה כי כולם דיברו עברית ורק אני לא ידעתי מילה. מעולם לא חוויתי כל אפליה כל שהיא או כל קללות מסוג שהן על המוצא שלי, או השפה שלי. תמיד הרגשתי שייכת. אפשר להגיד שממש התחנכתי על החגים היהודיים, המסורת היהודית ומורשת ישראל יותר מאשר על התרבות הרוסית (שפשוט היתה בבית, ואני חיה איתה עד עצם היום הזה). גם כיום בתור אדם בוגר (פחות או יותר?) אני מרגישה הרבה יותר שייכת לצד ה"יהודי" שבי יותר מאשר לצד המסורתי-משפחתי, אפילו שסבתא שלי ז"ל הייתה נוהגת שלא להסתיר את יהדותה והייתה נורא גאה בכך.

זמן נוסף עבר, והגיוס לצבא התקרב. אני דיי ציפיתי לזה וצה"ל חיזר אחריי בחזרה. נורא רציתי תפקיד משמעותי, ומשהו ממני גם רצה אחד כזה לא רק בגלל הסיפוק האישי - אלא גם כדי לתרום למדינה, כי זה גם נורא חשוב לי. אני באמת באמת אוהבת את ישראל, ואני לא חושבת שאני אמצא את עצמי שייכת יותר למקום אחר. עם כמה חרא שיכול להיות כאן.

הנה הטוויסט, ואני לא ידעתי איך להשחיל את זה ומאיפה להתחיל כי אין לי כישרון גדול בכתיבה, אבל הנה זה:

אני לא יהודייה.

זה לא שיש לי בעיה להגיד את זה, ומצד שני, אני לא צועקת את זה ברחובות (אני גם לא ראיתי מישהו צועק ברחוב "אני יהודי! אני יהודי!" אז אני מניחה שזה בסדר). זה גם לא שאני מתביישת בזה או משהו, או מרגישה פחות שייכת רק בגלל הפרט המינורי הזה. זה גם לא שיש לי מראה "חוצני" כזה או אחר, השם שלי עברי לגמרי, ככל הנראה אם תראו אותי לא תדעו בכלל, אין לי מבטא בשיט, וזה כנראה יראה לכם סופר מוזר אם אתחיל לפצוח בניבים רוסיים, או אתחיל לכתוב באלפבית קירילי. תשאלו אותה.

אז כן: אבא שלי יהודי, אמא שלי לא (למרות שאבא שלה, סבא שלי, דווקא כן). לפחות לפי "חוקי" היהדות אני לא נחשבת יהודייה. אז למה פתאום פתחתי את זה? התקשרו אליי מהצבא וזו הייתה שיחה נורא סתמית שהלכה ככה:

"שלום, האם אני מדברת עם X?"

"כן"

"היי, רק רציתי להגיד שבתור עתודאית תוכלי לעשות את קורס נתיב גם כשתחזרי לשירות. יום טוב."

כן, שמעתי על הקורס הזה לפני כמה חודשים כשקיבלתי פלאייר נורא מוזר הביתה שקרא לי לבוא, להתחזק, ואולי להתגייר בסוף. 

אני אגיד לכם מה מעצבן אותי. מעצבנת אותי כל "תעשיית הגיור" הזאת. נכון שבתאכלס אנשים עושים את זה על מנת להתחתן בארץ הקודש ככל האנשים, אבל אני לא מבינה למה לתת לכך יד. לעזאזל, אפילו באוניברסיטה פועל תא גיור. אני לא תומכת ברעיון הדת ורואה את עצמי אתאיסטית לחלוטין, אבל אם כבר אמונה, למה לא לעשות את זה יפה? למה צריכים להפוך את האמונה לחוק, כשהיא צריכה להיות משהו פרטי, משהו שגורם לך להרגיש בנוח, משהו שמאגד אותך ועוד הרבה אנשים ביחד, וכן יש בזה משהו יפה. למה להקרין את הדבר הפרטי שלך על אחרים ולעשות מכך מונופול?

אני לא אומרת לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל. ממש לא. עדיין יש אנטישמיות בעולם, ומדינת ישראל בהחלט צריכה להוות מקלט ליהודים שמחפשים אותו, אבל כן צריך לשחרר קצת. זה עולם מודרני. בתור עולם מודרני, צריך להיות פתוחים לדעות אחרות והשקפות עולם שונות. הנה, השבוע הייתה היסטוריה כאשר זוג אבות הוכרו באופן רשמי כהורים. מאוד התרגשתי כשקראתי את זה, ובאמת הרגשתי כאילו אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון והחיובי. 

ואני חוזרת לתחילת הפוסט: למה את, מדינת ישראל, רוצה לגרום לי בכוח להרגיש לא שייכת למקום שדווקא לימדת אותי להשתייך אליו? אפשר להגיד שבכל מסגרת שהייתי בה במשך רוב חיי עברתי מעין "גיור חברתי" ושוב, כמו שאמרתי, אני רואה את עצמי מחוברת יותר לצד היהודי-ישראלי שבי מאשר לצדדים אחרים. 

בהחלט משהו פה צריך להשתנות, ואני חושבת שאני לא לבד בסיפור הזה. בסיפור נמצאים המון אנשים שגרים כאן במדינה, מתחנכים במוסדות הממלכתיים, משרתים שירות מלא בצבא, גרים ועובדים כאן. זה לא הגיוני בכלל מה שקורה שכאן. אני שונאת את ההשוואות השונות לשואה, אבל גם אני יודעת שבזמנו בגרמניה הנאצית מזמן היו קוטלים אותי כי אבי יהודי (או כי אני סלבית, אבל זו לא הנקודה שלי).

נקודה, שרצתה להוציא הרבה רגשות שהצטברו בה בחודשים האחרונים ושהגיעו לשיאם עם אותה שיחת-טלפון-דבילית-של-עשר-שניות.