היקום שלי.

אני זוכרת שבאיזשהו שלב במהלך הסמסטר הכתה בי המחשבה המטורפת של "היי, וואו. אני הולכת להיות פה שלוש שנים. שלוש שנים מלאות ורק אז אני עולה על מדים". זה הרגיש כל כך הרבה זמן! גם מבחינת חברים שלי. נפגשתי ביום שישי האחרון עם חברה ועוד חברה שלנו מהתיכון ואז פתאום דיברנו על תקופת מבחנים (ואני דיי חופרת על זה) ואז אחת מהן פתאום אמרה "וואי?! כבר סמסטר שלם?! אומייגאד אני זוכרת שזה רק התחיל ורק התגייסת!"

והנה, עבר לו סמסטר. התחלתי את הלימודים באוקטובר, עברו כבר ארבעה חודשים. סמסטר שלם. סמסטר שלם מתוך שישה. 

הזמן טס יותר מדי מהר. מי היה מאמין שכל כך מהר אני אדע דברים? עשיתי כבר חמישה קורסים. באוניברסיטה. WTF.

כלומר, אני זוכרת שגם בתור ילדה נורא רציתי להגיע לאקדמיה, ותמיד היו לי חברים\חברים של שכבר היו בלימודים, ובתור ילדה (או לפחות ילדה בת 15-16-17. גאד, 17 נראה רחוק ממני. זה ממש רע)  הכרתי אנשים שלמדו פיסיקה או מדעים מדוייקים אחרים, כי, טוב, קורה שאנשים עם תחומי עניין דומים פוגשים זה את זה בהזדמנויות כאלה או אחרות. בשבילי הם היו נערצים. כל בן - אדם שהכרתי שלמד בצורה כזאת או אחרת פיסיקה נהפך לקצת מעין גורו עבורי, או מישהו לשאוף אליו. 

כל כך מוזר לי, ועם זאת זה כ"כ טבעי, שאני נמצאת בתוך כל זה היום. כלומר, אני נמצאת בחברת אותם אנשים ש"הערצתי", מכירה אנשים לא רק מהקורסים שלי אלא עוד אנשים בפקולטה, בשנים שונות ותארים שונים. זה פתאום נהיה נורא טבעי לפטפט עם אנשים ש"נמצאים מעלייך". זה דיי אדיר. אם אותה נערה הייתה יודעת שזה יקרה לה, היא כנראה הייתה מתחרפנת מציפייה.

וכל כך כיף לי. כל כך כל כך כיף לי איתם. לפעמים אני מרגישה כאילו אני נשארת יותר באוניברסיטה כדי להיות בחברתם (ואני דיי בטוחה שזה לגמרי ככה גם מבחינתם). לעשות איתם פוטוסינטזה על הדשא, לעשות איתם מרתון שרלוק, לצאת איתם, לשתות איתם, להיאכל ע"י חתולים ביחד... אני כל כך לא רוצה שזה יגמר. שלא יגמר. לעולם.

עריכה:

קיבלתי 60 בחדו"א. העולם מחייך אליי היום!

מצד שני, קיבלתי 60 אחרי שכמעט ולא למדתי (כי פשוט לא היה זמן ללמוד), אז עולות בי מחשבות על מועד ב'. מצד שלישי, ידיד שלי שעשה איתי את הקורס עכשיו עשה אותו קורס חוזר כי במועד א' הוציא 60 ובמועד ב' 55. דילמה.